אמא של תרמילאי מסמן פרק חדש, מרגש ומפתיע, בכתיבתה למבוגרים של גלילה רון – פדר – עמית. יכולת ההזדהות המופלאה שלה, המוכרת לנו היטב מספריה הקודמים, הופכת בספר זה למשחק זהויות מסוכן, ומי שעומדת במרכזו היא במידה רבה בת דמותה של הסופרת עצמה. הכירו את רונה יוגב – ענבר, סופרת לבני הנעורים במקצועה, המחפשת דרך להיחלץ ממשבצת 'המומחית לבני הנוער', משבצת 'האמא המודאגת אך הליברלית', או 'מחנכת – הדור המבינה ללב תלמידיה', וליהנות מהזכויות השמורות לכאורה רק לצעירים – הזכות לחפש את עצמה, להסיר מסכות, להתנער ממחויבויות, לעוף לעולמות אחרים, למצוא אהבה חדשה. כשהספר נפתח היא עדיין תקועה. תקועה בכתיבה, תקועה בחיים, תקועה בתוך עצמה. רגשותיה כלפי בעלה – לשעבר, שנטש אותה למען אישה צעירה יותר, עדיין סוערים. ילדיה טוענים – בצדק, אולי – שעליה למצוא לעצמה חיים משלה, ולהפסיק לחיות דרכם. חיי האהבה שלה שרויים בתרדמת, והיא לא מאמינה בכוחה להתעורר. הכול מתערבל ומקצין כאשר בנה הבכור נוסע להודו לזמן בלתי מוגבל. רונה לא מחמיצה את ההזדמנות, וצוללת אל תוך התקף חרדה מתמשך. ואז, כשמצוקתה מגיעה לשיאה, והיא נקלעת אל תוך מערכת יחסים רומנטית לא רצויה וחסרת סיכוי, היא נענית לפתע להצעה לצאת לטיול למזרח. לא להודו, בעקבות בנה, אלא לוייטנאם. שם, עם תרמיל על הגב, הרחק מילדיה, היא מגלה מחדש את האופטימיות שאבדה לה, וחייה – ובעקבותיהם חיי האהבה שלה – מתחילים מחדש.