האדם האחרון שאדי דאונס ציפתה לראות כשפתחה את הדלת בליל סתיו צונן היה חברתה הטובה לשעבר ואלרי, אחרי חמש־עשרה שנה שבהן לא דיברו ולא נפגשו.
ואלרי ואדי הפכו לחברות הכי טובות בגיל תשע, ביום שבו ואלרי הגיעה לשכונה. אדי הרצינית והמופנמת נאחזה בחברותה עם ואלרי כפי שרק ילדה בודדה יכולה להיאחז. אך בנעוריהן, בעוד ואלרי יפתה מיום ליום והצטרפה לנבחרת המעודדות, אדי הלכה והשמינה, הפכה למטרת חיצי הלעג של ילדי בית־הספר וחשה כי חברתה היחידה מתרחקת ממנה, ובערב טראומטי אחד, כשהיו בכיתה י"ב, המרחק הפך לנתק.
כיום ואלרי מגישה את תחזית מזג־האוויר בתחנת טלוויזיה מקומית ועסוקה בטיפוח תדמיתה כנערת זוהר. אדי חיה לבדה בבית הוריה ועסוקה בטיפול באחיה המוגבל. גם הקילוגרמים הרבים שהשילה ממשקלה לא שינו את הרגלה הישן להסתגר בבית. כאשר ואלרי מופיעה לפתע בביתה של אדי עם כתם דם על מעילה ומבקשת את עזרתה בעקבות טעות קשה שעשתה, תגובתה של אדי חשדנית וזהירה. המפגש המחודש בין השתיים מעיר את שדי העבר הרדומים, ובמסע נוסח "תלמה ולואיז" הן מגלות אמיתות חשובות על עצמן ועל הקשר ביניהן. כשהמשטרה נכנסת לתמונה בדמותו של בלש מושך ומיוסר – המצב מסתבך אף יותר.
בעט שנון מציירת ג´ניפר ויינר את עולמם של אנשים שלא איבדו תקווה. ויינר, מחברת רבי־המכר ´בנעליה´, ´רעידות אדמה קטנות´ ו´טוב במיטה´, חוזרת ברומן סוחף המטפל ברגישות ובהומור בשונוּת חברתית, בחלומות שהתנפצו ובבדידות מתמשכת.