מאיר נאמן – סופר מוערך, מו"ל מצליח, נשוי בשנית לאישה צעירה ממנו שהיא סופרת בעצמה – נמצא בצרות. הוא סובל ממשבר כתיבה חמור. זה חודשים ארוכים שאין הוא מצליח להוציא תחת ידו ולו פסקה אחת ראויה, וספרו, השואב את השראתו מתעלומת חייו ומותו של אדגר אלן פּו, אינו מתחיל כלל לקרום עור וגידים.
אשתו, לעומת זאת, ממשיכה 'לייצר' בשטף את ספרי החוזרת בשאלה המתקתקים שלה – ובהצלחה ניכרת, וכל כמה שהוא מתייחס אל פועלה הספרותי בביטול לגלגני, הוא מתחיל לחוש כלפיה קנאת סופרים.
כאשר מגיע אליו סופר צעיר עם כתב-יד מבריק שמתעתד להיות ספר הביכורים שלו, ייאושו של מאיר רק גובר. לו רק היה יכול להעלים את הסופר הצעיר ולשים את ידיו על כתב-היד הזה… אבל ברור שאלה הרהורים טיפשיים… או שמא לא?
את סיפורו של מאיר (ואשתו, ובנו, וחברתו היפה והממזרית) מספר לנו דווקא משה, אח סיעודי נאמן, שסועד את מאיר המאושפז לאחר שעשה טעות גורלית, שבגללה הופכים חייו לסיפור של מתח ואימה. המפגש של האח הרחמן עם עולמו האפל של מאיר, הרווי תככים ובוגדנות, משמש לו סדנה מזורזת אל נבכי עולם הספרות, המונע על-ידי יצרים וכוחות שאהבת הספרות היא מהם והלאה. כל אלה גורמים לו להתחיל לכתוב בעצמו…
מיהו אם כן גיבור הסיפור? האם זהו רומן חניכה, ספר מתח או דרמה קורעת לב? כל התשובות נכונות. המחברת, באמצעות גיבוריה, מבשלת כאן תרגיל מבריק וחושפת בקריצה ובאירוניה את ערוותו של עולם ציני זה, שבו לכל סיפור עיתונאי טרי יש פוטנציאל להיות חומר גלם לרב-המכר הבא, עוד לפני שהדיו שבה הודפס מתייבשת.