אישה חוזרת מגלוּת מרצון בארצות–הברית לעיירתה שבארגנטינה, אל המקום שפעם קראה לו בית. עשרים שנה עברו, והיא לא נראית ולא נשמעת כמו אותה אישה. אפילו שמה, המבטא שלה וצבע עיניה השתנו. הריחוק הפסיכולוגי שהתפתח בתודעתה והפרספקטיבה שנוצרה מעצם חלוף הזמן, מאפשרים לה לשוב למקום ההוא, למוקד ייסוריה.
האם מתאפשר לאדם להחזיר לעצמו את הזמן שאבד? האם יכולה אישה לשנות או לתקן חיים שתוּעלו לסמטאות הבריחה? קלאודיה פיניירו מעזה לשאול זאת – את שאלת השיבה שמלווה את הספרות מראשיתה – וטוֹוה את הסיפור בביטחון ספרותי, בדייקנות, במלאכה איטית, ביד יוצרת שאינה רועדת. זוהי פרוזה אינטימית ונוקבת, הכולאת את הקוראים בעלילה שמוצאה במילה האחרונה של הרומן.
מזל קטן הוא “מותחן מלודרמטי" מלא עוצמה. עוצמה שטמונה באופן בניית הסיפור והדמויות, בפיזור הרמזים, בשתילת סודות, וברגשות כנים שמסופרים ללא ה"בושה" המאפיינת ספרות שאוהבת לכנות את עצמה “גבוהה". זהו סיפור על עיירה משעממת ועל מעמד ביניים משעמם. יצירה שבה מדברת אישה רגילה, מדבר הנוף השטוח. התוצאה היא רומן שאי אפשר להסיט ממנו את המבט. במזל קטן מגיע הכישרון הסיפורי של פיניירו – שנחשף לראשונה לקוראי עברית ב"האלמנות של ימי חמישי" ו"אלנה יודעת" – לשיאו.

“היצ'קוק הוא אישה שמתגוררת בבואנוס איירס." אנטוניוד'וריקו, “קוריירה דה לה סרה"
“עלילותיה מכשפות בחוכמתן" נטיאס נספולו, “אל מונדו"
“קולה של קלאודיה עשויה משי. אבל משי מחודד." גבריאלה גוטיירס
“אומרים באיטליה שאלפרד היצ'קוק לא מת, וחי בתוך גופה של גברת ארגנטינאית. הלוואי שהיו בחיקנו שתיים או שלוש קלאודיה פיניירו!" מרגה נלקן