את סיפורי "אופוס 1", ספרו הראשון של ענר שלו (מתמטיקאי: יליד 1958) אפשר לדמות לחידות מבוך.
אמנם חידות אלו כוללות רמזי – מפתח, אך אותם רמזים, מקצתם לפחות, אינם מתיישבים זה עם זה.
הנסיון להשיב על השאלות המתעוררות בשעת הקריאה מעלה תדיר, כמעט מכל כיוון אפשרי של פענוח, תשובות מעגליות, חמקמקות ולא – שגרתיות.
הקורא ב"אופוס 1" מוצא עצמו אפוא במסע רגשי ותודעתי יוצא דופן. הדמויות המרכזיות בספר הן בני – אדם בודדים (גם בהיותם בחברה), חשדנים עד – אימה, סגורים בעולמם ועם זאת רגישים במידה מופרזת למתרחש סביבם.

העולם המוכר לנו, המעוצב דרך עיניהם של יצורי – אנוש אלה – מין שבלולים המכונסים בקונכייתם ושולחים משושים זעירים ורגישים לכל עבר – עובר תהליך מתמיד של ניכור והזרה.
כללים מקובלים של עשה ולא – תעשה, מבנים הגיוניים שגורים (סיבה ומסובב וכו') וזיקות אנושיות יומיומיות מוארים מחדש, מזווית לא צפויה, וקורסים לנגד עינינו.
תחושת הסלידה הקלה שאנו חשים כלפי הגיבורים בתחילת הקריאה, והחיוך הסלחני והמתנשא המלווה אליה, מתחלפים בתחושת אי – נוחות.
בסופו של דבר, דמותנו שלנו כפי שהיא משתקפת בהגזמה דרך עיני הגיבורים אינה מחמיאה יותר מדמותם שלהם כפי שהיא מצטיירת בעינינו.
סיפורי "אופוס 1" ניכרים גם בסגנונם. זהו סגנון השואב את כוחו הפיוטי לא מלשון עמוסה בדימויים ובמטאפורות, אלא ממקצבים סיפוריים שונים, משתנים ומפתיעים.
שני הסיפורים הראשונים ("אופוס 1", זעזוע מוח") כתובים במשפטים ארוכי – נשימה ובסימני פיסוק מעטים ויוצרים שטף לירי מעוגל. שני הסיפורים האחרונים ("סקרצו", "העדרות") כתובים במשפטים קצרים, מחודדים וקטועים, המשדרים מכאניות בוטה.
החלוקה הסימטרית של הסיפורים על – פי מקצביהם מפה את תשומת הלב – על דרך הניגוד – לנושאים המעוצבים בהם. שני הסיפורים האי – זוגיים ("אופוס 1" "סקרצו") עוסקים בהכנות לקראת איזה "קונצרט" המרכז סביבו מטען אירוטי.
אלא ש"אופוס 1", המסופר דרך עיניו של ילד, הוא סיפור רציני ועצוב, ואילו "סקרצו" – כשמו כן הוא, שעשוע קל, בדיחה, אם גם מקאברית במקצת.
הקבלות מסוימות אפשר למצוא גם בין הסיפורים הזוגיים ("זעזוע מוח", "העדרות").
סיפורים אלה עוסקים ביחסים מוזרים בין בני זוג שהתקשורת ביניהם משובשת לחלוטין, אלא שגם כאן (כמו בסיפורים הלא – זוגיים) הסיפור הראשון "כבד" ורציני, ואילו לסיפור השני נלווית, לפחות לכאורה, נימה מחויכת.
"העדרות", שמבחינות מסוימות הוא הסיפור המשוכלל ביותר בקובץ, הוא גם הסיפור החותם אותו – ולא במקרה.
מתכונתו – מין תשבץ אכול סתירות, תובע פתרון – מייצגת נאמנה את רוחו של הקובץ כולו.