סוריאנו הוא מן הבולטים בסופרי ארגנטינה. ספריו הופיעו ב20- ארצות, הוסרטו וזכו לפרסים בינלאומיים. הרומאן הקודר והמשעשע שלו, `במהרה לא תהיה אלא צל`, שהוא ספרו החמישי, ראה אור בעת ובעונה אחת בארגנטינה, בספרד, באיטליה, בצרפת ובגרמניה. בארגנטינה היה להצלחה מיידית וסוחפת ונדפס ביותר מתריסר מהדורות. הגיבור המספר, מתכנת מחשבים לשעבר שאיבד הכל, לרבות שמו, אדם ש"נמאס לו ללבוש את עצמו", נודד בדרכים נטושות של הפרובינציה הארגנטינאית, עולם רפאים שבו הכל הוא בבחינת "לשעבר". לא ידוע לאן הוא חותר, די לו לעבור ממקום הימצאו אל "הצומת הבא". בדרכו הוא חובר לשורת דמויות צבעוניות ומוזרות, אבודות אף הן, ובכל מפגש הוא משנה פנים וממלא צורך נואש: לבעל הקירקס לשעבר, אקרובט שמשקלו מאה ועשרים קילו ועדיין הוא שש לסכן את חייו תמורת מחיאות כפים אחרונות – הוא הקהל; למגדת עתידות מזדקנת, נבגדת – הוא מאהב לשעה ואוזן קשבת; לבנקאי מיסתורי הנחוש בדעתו להמר על הכל בקאזינו שאינו קיים – הוא שותף; ולגנראל שמוסיף להילחם מלחמה שהסתיימה מזמן – ימצא את גדודו האבוד. פשיטת הרגל וחוסר הכל נחרצים עד כדי כך שבמשחק קלפים לא נותר אלא להמר על זכרונות יקרים. כולם מנסים להיחלץ, ומחוזות חפץ מפוקפקים כבוליביה, בראזיל ואוהיו נראים כגן עדן מהמקום שהם תקועים בו. תקועים כפשוטו: גלגלים שוקעים בבוץ, מכוניות מתקלקלות (האקרובט השמן יגיע אולי לבוליביה אם רק יעלה בידו להעביר סוף סוף לרביעי, וזוג הצעירים אולי יגשים את חלום אמריקה שלו אם ימצא מישהו שיכוון אותו לאוטוסטרדה), חוטי טלפון נגנבים ושלטי דרכים מוסרים ואפשר שאתה דוהר לכיוון ההפוך ממשאת נפשך. התנועה ההולמת את ההתרחשות הזאת היא סהרורית, מעגלית. הנוף אלמוני, חשוף ונטוש כמו הדמויות התועות בו. רכבות דוממות, אכסניות בשביתה, בעיירות נידמה שאיזו "רעידת אדמה… טרפה את נפש הבריות", עד לעיירת רפאים של ממש, שדומה שהתרוקנה מיושביה בן רגע, לא ברור מתי ומדוע. התיאורים הכמו סוריאליסטיים אינם אלא ציור חריף ואכזרי של ארגנטינה: אין להפריד בין מכת הארבה המערטלת את הנוף מסימני ההיכר הספורים שעוד נשארו בו ובין המציאות הארגנטינית, אי אפשר שלא לראות בהתעלסות היאבקות הגרוטסקית בתוך מכונית שקועה בשלולית ענקית משהו מהמצב הארגנטיני. קריאתו של האקרובט – מדמויות הנוכלים המלבבות בתולדות הספרות – (גמרנו! נגרמה ההרפתקה!) מהדהדת לאורך כל הרומאן. שיאו הדרמטי של הספר הוא במישחק הקלפים שבו המספר והלהטוטן השמן מוליכים שולל עיירה שלמה. ההתחזות, הולכת השולל והאשליה העצמית מהותיים בספר. אולי הם משל למצב האדם, שנותרה לו רק האפשרות לקבל את התבוסה בהומור, בלי לוותר על הכבוד העצמי, ו"בלי ללחוץ על הבלמים".