"אני עומדת לראשונה מול דלת הכניסה לחברה שרק הקמתי. חיוורת, מפוחדת, אגלי זיעה מכסים את מצחי ובה בעת גופי רועד מקור ומפחד. מנסה בכל כוחותי להכניס ולו נשימת אוויר אחת לריאותי.

חופנת באגרופי את המפתח, רוצה לסובב אותו ולפתוח את הדלת לרווחה לקראת עתיד טוב יותר, לעצמי, למשפחתי, לאנשים שידעתי שכל כך צריכים את השירות שהחברה שהקמתי עומדת לתת – ורוצה לא פחות לסגור את הדלת ולברוח הרחק משם".

בספר אוטוביוגרפי אמיץ במיוחד חושפת בפנינו לבנת פורן את הפער הבלתי נתפס בין דמותה הציבורית, אותה אנחנו מכירים משלטי החוצות והטלוויזיה, אישה מצליחה, המשדרת ביטחון והכרת ערך עצמה, לבין הילדה שגדלה במרחק רב מלבם של הוריה, שמנה ודחויה, ילדה שלא פספסה בנעוריה אף הזדמנות למרוד.

אחרי שעזבה את בית הספר מבלי שהשלימה אפילו עשר שנות לימוד, בלי אף בחינת בגרות אחת, איש לא חשב שיש למישהי כמוה סיכוי ממשי להצליח. מי יכול היה לדמיין שהקיבוצניקית שעזבה בגיל שלושים וארבע את הקיבוץ עם בעלה ושלושה ילדים קטנים כשהם חסרי כול, עם אפס שקלים בבנק ובלי כל תשתית כלכלית, תהפוך להיות אשת עסקים מצליחה.

לבנת לא מתייפייפת, לא מתחנפת ולא מפספסת אף הזדמנות להפנות זרקור רב עוצמה שמאיר כל פינה בחייה, תהא חשוכה אשר תהא. ביקורתית כלפי הוריה, כלפי הקיבוץ בו גדלה, ובעיקר ביקורתית כלפי עצמה.

פעם אחר פעם במהלך חייה בחרה לבנת להמציא את עצמה מחדש, להתמודד, להילחם בספקות ובפחדים שלה. פחדים וספקות שהם נחלת כולנו.

תוך שהיא חושפת את עצמה לחלוטין, לוקחת אותנו לבנת למסע בתחנות חייה, ומגוללת סיפור חיים מעורר השראה שיכול לגעת בלב כל אדם ולהשפיע על הדרך שבה אנחנו יכולים לראות את חיינו, המקצועיים והאישיים כאחד.