זהו חודש ספטמבר בשנת 1983. זוהרה התגרשה כבר לפני חמש שנים מבעלה הקיבוצניק, אבל טרם הסירה את הטבעת מאצבעהּ. היא עורכת דין מצליחה בשנות השלושים לחייה ואֵם ליונתן בן השבע. זוהרה נושאת על גבה את כאבי משבר ההגירה של הוריה שעלו מתימן, ובתוכם את היעלמותה של אחותה בתיה מן המעברה. עייפה מעשרות שנים של היתקלות בקירות, היא יוצאת למסע חיפושים עם יגאל, חוקר פרטי שתקן ואופטימי, שנותן לה זמן ונותן לה מרחב נשימה.

חברתה הטובה ביותר של זוהרה היא אדיבה, בת לניצולי שואה פולניים ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. אדיבה היא דור שני לסודות ולהשתקות, וגם היא נושאת על גבה את סבלותיהם של הוריה, שהולכים ומתבררים כאיומים יותר ויותר ככל שנוקף הזמן.

סיפורן של השתיים מעיד באופן עז מבע על אודות מורכבותו של כור ההיתוך הישראלי בגילומו המיוסר והשביר. העלילה נודדת בין סביבות חיים שונות אך דומות להפליא, ובין זמנים לסירוגין מאז סוף שנות החמישים – עת הסעיר משפט אייכמן את המדינה – ועד לתחילת שנות השמונים, עת החלו להיפרם הפקעות שלכדו סודות כמוסים על פשעים רחוקים. כל זאת תוך שיבוץ מעודן של רגעי הומור וגרוטסקה, חסד וחמלה, שברי שפות יהודיות נשכחות ופיוט רב-יופי.

"גַּלְבִּי" הוא רומן מותח, מסעיר ושובה-לב על כוחם הנצחי של קשרי דם ומשפחה, על תעצומות נפשן ותשוקתן של נשים חברוֹת ונשים אחיוֹת, על התמודדות עם אובדן ועל אזלת היד של כולנו – ולא משנה מאיזה עדה אנחנו – למול כוחם המצמית של תהליכים היסטוריים ושל עוולות שנעשו בזמנים אחרים, שאין ביכולתנו למנוע ואין ביכולתנו להשיב לאחור ולתקן.

פרשת ילדי תימן מוצגת כאן כפי שמעולם לא הוצגה בספרות העברית: פצע שותת ומייסר, שאין שוכחים ממנו ואין מכפרים עליו. הסופרת הנפלאה איריס אליה כהן שבה ומוכיחה בפנינו את רגישותה העצומה לכל מה שסוער בלבבם של אנשים, ואת כושר ההבחנה הקפדני שלה לכל אשר רוחש בין קירות הבית, בין בני הבית, הנוכחים והנעדרים.

זהו הרומן השלישי מפרי עטה של איריס אליה כהן, סופרת ומשוררת, אם לארבעה המתגוררת בטבעון. קדמו לו "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), שזכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן; ו"דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), שנמנה עם תריסר המועמדים לפרס ספיר.