הניו-יורק טיימס כותב על בארת': "מחבר הסיפורת הטוב ביותר שיש לנו כרגע ואחד הטובים שהיו לנו אי־פעם". במשאל שנערך ב־1965 בין 200 סופרים, מבקרים ועורכים בולטים, נקבע מקומו בין כותבי הרומאנים הטובים ביותר של ארה"ב. 'האופרה הצפה', הרומאן הראשון של בארת' בן ה-24, נכתב בתחילת 1955, ובסוף אותה שנה נכתב בן-זוגו המשלים – 'סוף הדרך' (שהיה הצלחה גדולה גם בעברית, כשראה אור ב״ספרי סימן קריאה" ב־1976). בשני הספרים משולש מיני מוזר, עם בעל המעודד את אשתו לבגוד בו; בשניהם עומדות במרכז שאלות על מעמדם של עקרונות בהתנהגות האנושית; ובמוקד שניהם דמות שכולה קרנבל של מסיכות, משחקים והכרזות פאראדוקסאליות לעת מצוא. שני הרומאנים של בארת' הצעיר, שיש בהם רק התחלות של הפוסטמודרניזם הקיצוני שבכמה מיצירותיו המאוחרות, הם – למרות זה, ואולי בגלל זה – הרומאנים המבריקים והשנונים ביותר שכתב.
ההווה של האופרה הצפה', מתחילת הרומאן ועד סופו, הוא יום אחד בלבד בחייו של עורך דין, רווק מושבע, הולל ציניקן, קדוש ואימפוטנט, המחליט בבוקרו של היום להתאבד (ובתוכניתו לפוצץ יחד עימו את כל סולתה ושמנה של העיר, כולל ידידו הקרוב, אהובתו וספק בתו). עד לסיום המפתיע צפוי בסוף היום מתגלגלת עלילה רוויית אבסורד, הומור "שחור" ופארודיה. דרך הסיפור, המודעת לעצמה, כורתת ברית עם הקורא ומשטה בו בלי הרף, והיא מחקה את דרך חייו של טוד, גיבור הרומאן. הספר הוא פארודיה מובלטת על התלבטויותיו של האמלט, להיות או לא להיות, אך למעשה הוא פארודיה סמויה על ראסקולניקוב הזורם מראציונאליזאציה להיפוכה, מתירוץ לניגודו, אבל בלי הרצינות התהומית, הרוסית, של זה האחרון. "שיטת" חייו של טוד היא שבירת העקביות, שגם היא אינה שלמה, פן תהפוך היא עצמה למין עקביות. כל מה שרגיל הופך בספר זה ליוצא דופן בגלל הקשרים הטוענים אותו במשמעות אחרת, שגם היא סופה להתמוטט. כל הכללה שהיא אמורה להיות לא הולמת את טוד בנקודה כלשהי – הוא מקפיד לביים את חייו הספונטאניים כדי שיוכיחו זאת. טוד, החוגג את יוצא הדופן, מסתובב בין דמויות שאינן אלא תקבולת פארודית שלו. האדם קל התנועה, החי מתוך אי התחייבות ומתוך חופש מוחלט, גם כבול קיצונית לכפייתיות של עצמו, לחוקיות המוחלטת של פרטי שיגרת יומו – אפילו ביומו האחרון" יוצא הדופן – ובסופו של דבר גם למוסכמות. כל מצב נפתח לאינספור הסברים בדיעבד – הכל תלוי במילוי הפערים של המתבונן – ואין לו משמעות עצמית מוחלטת. וכל הניגודים הקיצוניים, כשמתייחסים אליהם באופן מלא ומסקני, הופכים, בסופו של חשבון, לאותו דבר עצמו. האיש שבעייתו היא חוסר היכולת להרגיש, שהפך לדגל את השליטה השכלית על חייו, מוצא עצמו נסחף בעצם על-ידי הרגש ״הדפוק" שלו – הנימוקים הם רק ראציונאליזציות וליבו הוא השליט על כל השאר שבו, אך זה לב המוליך למסקנה מנוכרת לרגש. וגם כשהוא מבין ומשנה דעתו – אין זה משנה דבר. כי בעודו ניצב מול אינסוף כיוונים אפשריים, בלי שתהיה סיבה מכרעת להעדיף את האחד על פני האחר, ימשיך להתנהג כפי שהתנהג עד כה. דבר אינו משנה, כולל העובדה שדבר אינו משנה. שאלתו של האמלט היא לחלוטין חסרת משמעות.