הספר מביא חמישה-עשר מונולוגים של נשים המאמצות ילד ראשון תינוק.
הסופרת מתארת את היופי, את האהבה ללא תנאי ואת המופלא שבתהליך האימוץ, לצד ייסורים ואכזבות. משהו מיסטי טמון בסיפור האימוץ. המתבונן לעומקו, יש וימצא ניגוד בין האושר הגדול והסיפוק שבהרגשת השלמות של המשפחות, לבין היעדר השיח הציבורי על הנושא. לא מדברים, לא מעיזים לשאול וחוששים לפגוע.

הספר מראה איך ביום אחד, כמו נס, מאין מוחלט הן הופכות לאימהות. החלום לראות צעצוע על השטיח מתגשם. המשפט שחזר על עצמו בדברי הנשים בעת שאספו את התינוק בפעם הראשונה בזרועותיהן:
"אני אימא שלו, כמו שילדתי אותו".

בספר תמצאו מארג של נשים ממגזרי החברה השונים. כל אחת והגוון המיוחד שלה, כל אחת והסיפור שלה, וכל אחת עם ההתמודדות והתשובות הייחודיות שהיא נותנת לעצמה ולסובבים אותה.

בכתיבת המונולוגים מצליחה רוזן גל להעביר את קולן של הנשים בתהליך האימוץ. סיפורן עולה כקול צעקה מדפי הספר, ובו הן מבטאות את הסבל הכרוך בעקרות ואת המסע שעברו עד להגשמת חלומן. כתיבתה של עדה רוזן גל מחוברת לאהבותיה ולעשייה שלה במשך השנים.
היום שרציתי לצעוק שמחה הוא ספרה השלישי ובו היא מכניסה את האומנות ואת הצבעים מעולמה, כפי שבא לידי ביטוי במגוון הנשים שהיא בוחרת לראיין ובעושר של מצבי ההתמודדות שלהם הן נדרשות, והוא מתגלה ברוב עוצמתו כשהיא נוסעת ברחבי המדינה ופוגשת את הנשים כל אחת בביתה וכל אחת בסביבת הטבע והריחות בהם בחרה לחיות. סגנון הכתיבה שלה בהיר וזורם, ויש בו רצף שעובר כחוט השני בין הסיפורים לאורך כל הספר.