"אני לא מטורפת. איני רואה ריקועי זהב על תקרת התא שלי כשאני מרימה מבט ואיני מריחה בשמים באוויר. גם איני מריחה את הצחנה המעופשת של התא שלי או של מיטתי משום שאני רגילה אליה.

אני כן מריחה את ריחות הגברים. הגברים שמבקרים אצלי לעולם אינם נקיים; על אחדים אני מריחה את ריחות הבישול של נשותיהם ועל אחרים את ריחות הבושם שלהן. ישנם גברים שמשפתיהם אני טועמת שפתונים שנשקו להם שעות אחדות או דקות אחדות לפני."

לעתים נדירות אנו נתקלים ברומן שמרגש אותנו במידה כל-כך יוצאת דופן, שמצטייר כמעשה נס של הדמיון וממשיך לרדוף אותנו זמן רב לאחר הקריאה בו. המחברת הכחולה של ג'יימס א' לוין הוא ספר כזה. זהו סיפורה של באטוק, נערה הודית בת תשע שאביה לוקח אותה מביתם שבכפר אל מומבאי כדי למכור אותה לזנות; המחברת הכחולה היא יומנה, שבו היא מעלה זיכרונות מילדותה, מתעדת את חייה כזונה וממציאה סיפורים יפהפיים ומלאי דמיון על נמרה כסופת עיניים ועל ילד עני המביס ענק באמצעות מטבע זהב יחיד.

כיצד מצליח לוין, רופא ב"מאיו קליניק", לברוא את קולה של זונה הודית בת חמש- עשרה? הכול החל, כאשר במסגרת המחקר הרפואי שערך, ראיין ילדים חסרי בית ברחוב במומבאי המכונה "רחוב הכלובים", שם עובדים ילדים בזנות. נערה צעירה אשר ישבה וכתבה במחברת מחוץ לכלוב שלה משכה את תשומת לבו. התמונה רבת העוצמה של זונה צעירה השקועה בכתיבה רדפה אותו, וכך החל לכתוב בעצמו.

המחברת הכחולה מביא אותנו אל חייה של נערה, שעבורה סיפורים אינם בידור בלבד אלא אמצעי הישרדות של ממש. הרומן מספר את סיפורם של הילדים מאחורי הבעיה העולמית החמורה של זנות ילדים, ומנסח מסר מעורר השראה לגבי כוחם המרומם של מילים ושל קריאה, בעיקר בזמנים קשים.

"המחברת הכחולה של ג'יימס א' לוין צבט בלבי ופקח את עיניי. הגיבורה הספרותית של לוין, באטוק, עומדת בשורה אחת עם אנה פראנק, נערה אמיצה כמותה אשר תמימותה הושמדה אך רוחה שרדה, ומתנתה לעולם היתה העדות הכתובה שהותירה אחריה. בקריאת המחברת הכחולה משמש הקורא כעד למתרחש, דבר שחובה עלינו לעשות אם אנו רוצים בעְולם שילדים אינם מנוצלים בו, עולם שבו הם חיים בביטחון."