עשרים שנה לאחר נישואיה טרם הצליחה אָלי להחליט "איזה צבע יהיה לחיים האלה".
היא קיוותה ש"אם לא בלידה הראשונה, אולי בשנייה, אולי בשלישית, ננסה שוב ונהיה משפחה", אבל גיא, האיש שלה, עודו מחכה לה בסבלנות, מקווה שסוף-סוף תחזור לעצמה.

בהיכרת העץ לא נעלם צלו.
על אָלי נח צלו של אביה היֶקֶה, פרופסור נערץ להיסטוריה, דמות "בסדר גודל אחר" בעיניה, אדם שאף-פעם לא היה לו רגע סתמי, וגם אף-פעם לא היתה לשניהם שיחה בטלה.
התאבדותו לפני שנים, והדקות האפלות שניסה למחוק במותו, נותרו לדידה סיפור שותק וסתום.
אותו "שָׁם" עלום שלו כמעט לא הוזכר בבית, אפילו את מקור שמה יוצא-הדופן התחמק אביה מלהסביר לה. במה צוידה מבלי ששאלו אותה?
לאן נוהים געגועיה שאינם שלה?

בכנס של השבט שלה בצופים, שהלכה אליו בניגוד למנהגה, פוגשת אָלי את מרטין, גבר שהכירה בנעוריה, כשהיה נער מתבודד וקצת תמהוני.
לפני עשרים-ושבע שנים הוא חזר עם הוריו היֶקים לגרמניה, וכעת, נשוי לגיורת גרמנייה, הוא שב ועולה לישראל.
משחק היחסים המהוסס שהשניים נמשכים אליו מתווה איזו תפנית בחייה.
אָלי מתפתה לנסוע עם מרטין לברלין, ובה ייארגו סיפור משפחתו של מרטין והסיפור של אביה לסיפור אחד.
האם יהיה ניתן להניח את העבר בעבר, או לחלופין לטווֹת סיבוב חדש, מתקן?

ג'ודי טל היא בתו של אוריאל טל, פרופסור להיסטוריה יהודית של העת החדשה, ששם קץ לחייו ב-1984.
קולה ברומאן הביכורים שלה חדש ואחר.
דמויותיה מתייחדות באופני-הסתכלות, ובפרטים קומיים מצמררים, שהופכים אותן לנדירות וליוצאות-דופן בנוף הספרות הישראלית.