השמלה השחורה של אודליה' הוא רומאן יוצא – דופן על אהבתם האפלה והאובססיבית של אודליה ואמיר, מאהבים מזדמנים, ההופכים לבני – זוג בעקבות אסון משפחתי. במסלול סיבובי נואש הם נקלעים לפרידה, להתקשרות מחדש, אפילו לחתונה מפתיעה – שהיא אולי רק שער שחייבים להיכנס בו תחילה כדי להיפרד סוף – סוף פרידה ממשית, להיחלץ מן הקשר התזזיתי, הכורך לב אל לב בחוטים שפשרם חידתי. "האקדח" של הסיפור הזה יורה דווקא ב"מערכה הראשונה" ומשגר מסר לכל דמויותיו; אבל גם אם גיבורי הספר מועידים מראש את אהבתם לכישלון: אין הם מוותרים על המסלול שהם הולכים בו בעצימת עיניים. וכך, כל מצב בספר גדוש גם בניצני היפוכו, כל פעולה המתוכננת לתכלית כלשהי נראית כמעט כמתוכננת גם להפרת התכלית הזאת, וכל תיקון הוא גם קלקול. המחווה הלא – צפויה היא הדבר החוזר שניתן לצפות לו. ה"יחד" של אמיר ואודליה נולד מתשוקה גופנית ומאומללות. הוא צומח כמו נרקיס מן הביצה, כמו ונציה מן המים שבהם היא תשוב ותשקע. בצד נהייה לשגרה נורמלית, ה"יחד" הזה הוא גם כמיהה גדולה ל"פתיחת דלת" לטירוף בחיוך רחב, לקבלתו בלי פחד – אבל את הדלת הזאת אף אחד אינו מסוגל לפתוח לבדו, ומכאן התסכול. לאמיר חשובים הגדרתם של היחסים, כותרתם, המראה שלהם מבחוץ; אבל אפילו בינו – לבינו אין הוא מסוגל להסביר את רגשותיו כלפי אודליה, וההסבר הרעוע זז בלי – הרף. כך הופכת העלילה רבת – התהפוכות לתהייה מוקצנת על סבך המרכיבים הפרדוקסליים, הזרים, הנקברים מתחת לקלישאה המכונה "אהבה". בפיתולים ופיתולים נגדיים סבים גיבורי הספר סביב עצמם, סביב סיפורים שאולי הם שקרים, סביב חשדות ואי – ידיעה. היכולת לבדות זה בשביל זה מצבים, לביימם, להדהים זה את זה, היא כוחם ההדדי של אודליה ואמיר, ודרכם לגעת זה בנפשו של זה. לפעמים כל אחד מהם מוליך שולל גם את עצמו. ואלטרס מעצב במלאכת – מחשבת דמות של מספר לא – מהיימן (אמיר), המטיל את נפשו על החוץ הסובב אותו, אבל גם מסוגל להפגין אירוניה כלפי הכרזותיו וכלפי המשמעות הכפולה של מחוותיו. הצללים של כשלונות קודמים, של העבר, של זכרונות וזכרונות מדומים, שדמויות הספר מבקשות למחות אותם ב"קשר" העכשווי שלהן, מושלכים עליו שוב ושוב. ולכן גם רומא ונציה – המהוות זירת התרחשות מיוחדת ומשמעותית, מנוגדת – כביכול לחדרים המנוכרים בשולי תל – אביב – הן דווקא האתרים שבהם מבשילות הפרידות: במקום רומנטיקה מתקתקה של אוהבים, הזדמנות לפריצה מהעוגמה של עלילת החדרים הקטנים התל – אביביים, הן נעשות רומא וונציה קאמריות, שולי כרך עמוסי עבר אישי, בלי יכולת להתרחק מהכאב ומשולי הנפש. את שורותיו של ברודסקי, הקושרות בין ונציה לפרידה, בוחר אמיר כמוטו עוד לפני ירח – הדבש בוונציה, והסיום הרב – משמעי של הספר (מי "כתב" את הדפים ? איך לקרוא אותם? האם הם עוד מניפולציה של אודליה, איום סמוי נואש, או שמא הם נסיון נועז של אמיר לדמיין את סילוקה הסופי של אודליה מחייו?) גם הוא נסיון נוסף של התרחקות שבעצם מניאה מלהתרחק. זהו הרומאן השני של אלטרס. קודמו, 'הנקמה של מאריצ'יקה', היה רב – מכר וזכה לשבחי כל הביקורות. מ.פ.