יש מעט רומאנים בספרות העברית המערערים על עצם אפשרות הרומאן, או על עצם תפיסת "הדמות" האנושית (שאינה אלא יצירת ספרות, "ומחוץ לספרות אין דמויות" – אבל גם אין "מחוץ לספרות"). הרומאן של יצחק לאור עושה את שני הדברים, בלי שום ניכור "פוסט-מודרניסטי" או יובש. הוא נוגע ללב וסנטימנטלי, וקומי, וגרוטסקי, ולפרקים ברוטלי, ותמיד נועז וצבעוני. כמו ב"האף" של גוגול, גם כאן הספר אינו מאפשר לזייף עלילה אחת עם סדר, סיבוך והתרה, ואפילו לא שתיים-שלוש אלטרנטיבות (אלא אינספור), ואף לא לבנות דמות עם רציפות של זהות מתפתחת (אבל יש פארודיה מבריקה על איחוי חוטים בסיום). מי שרוצה להיאחז במשהו, ימצא כאן מחיקה של עלילה בסט-סלר: בכיר בשב"כ, ממושקף ומצולק, שהתאסלם ונעלם ממקום שירותו האחרון בעזה, אחרי שאסיר חשוב חמק לו מהיידים – מאבד את זהותו, או את אמונתו, או הולך לאיבוד לעצמו – חוזר כאודיסאוס שבא "מכוכב אחר" – מחפש את האשה עם הילד שאינו שלו, לאחר שעזב אשה לטובתה – כך או כך, הוא בתל אביב בפרוץ מלחמת לבנון, מעכב ברחובותיה ברנו שלו שיירה של טנקים התועה את דרכה למלחמה, ומגיע למושבה במרכז הארץ, שם הוא מצליח לשמש כמורה גמגמן לספרות (מורה חתרני מעליז נפש, שמבלבל את כל המוסכמות של תלמידיו ומלמדם לזייף את כתב ידם או להתענג על נסיעה למקום זר בזהות בדויה…). אולי שמו יצחק (הבן של שרה), ואולי שרת בית הספר, ניסים, הוא האיש שאותו הוא מחפש, שאותו אינו רוצה למצוא, הסוכן שלו איסמעיל, שבגד וגרם לפיגוע, ושנטש את אשתו ושלושת ילדיו במחנה הפליטים (אחד מהם אבד בחיפושיו אחר אביו), ושמא הוא אחיו האובד של המורה (אולי רק "אחיו" כמו יצחק וישמעאל). האם המורה (שנעלם בהמשך) הוא גם המהדי (על שם שבתי-צבי שהתאסלם), המוליך את ילדי מחנות הפליטים אחריו במעין מסע שיבה (בשירות השב"כ, או נגדו?). כל אחת מגלריית "הדמויות" הצבעונית והתוססת שבוי ב"קורי אירועים" אפשריים כה רבים, המוציאים זה את זה, כי הקוהרנטיות היא זיוף מזיק, שמחירו צנזורה מודדת. לאור מפיח אש וחונק אותה. "דמויות" רבות מכוונות באותו שם (גדי, שפרה); לאותה "דמות" כמה שמות. אין בזהות יותר משם שרירותי. החלפת שמות, נישואי תערובת, התחזויות, טעויות בזיהוי, מתיחות, גילומי תפקידים ואפילו חילופי מין – ממלאים את הספר. ומי באמת יודע מי אביו הביולוגי? נושאו של הספר הוא המופרך שבעצם הזהות, האישית והקולקטיבית, שאינה אלא סיפור אפשרי מתוך רבים (וכל ההבדל בין ערבי ליהודי, בסצינה מבריקה, הוא ההבדל בין סיפור לסיבור). כל אדם בספר הזה אינו זהה לעצמו. פנים רגיש וכואב אינו עולה בקנה אחד עם אקטים גסים; שרתים ויומנאים הם הוגים גדולים (או מצטטים): "כל אחד אומר בדרך כזו או אחרת: אני לא אני". הקשר הרופף בין האדם ל"סיפור העצמי" שלו מוליד מצבים של האפלת הזיכרון. האדם נראה כפגוע מוח, ויכולתו להיאחז בעבר היא "רק כמו בדימוי מאיר, כהרף עין". אין זה רומאן ריאליסטי. אפשר לראות בו העצמה גרוטסקית, מעבדה קיצונית לבדיקת כל השרירותי שבזהות. הכלא, השב"כ והחקירות, הם משיאי המעבדה הזאת, כי תאי החקירה הם המקום שבו מבקשים אחר "אמת", שם, זהות, מניע, וכופים בעינויים סיפור מוצק מוכתב על ידי רצון עריץ: עלילה ממושטרת. וכל סוכן חשאי הוא מי ש"גם שולחיו אינם יודעים מי באמת אנשיו, ואנשיו אינם יודעים מי באמת שולחיו… ודו"ח שהוא מוסר הוא דו"ח על תנאי, כי הוא תיכף כותב דו"ח הפוך". נותרים רק אשמה לא מוסברת, כאב, חסר מתמיד, עודף לא שייך, וסקס (חסר פשר, תמיד מחוץ להקשר הסביר, כי זה מה שזה), ואלה צפים וכושלים שוב ושוב בחיפוש אחר הנמקה ממצה (עלילה). לא בכל יום אנו זוכים לרומאן כזה, מול כל הספרים הקלים כנוצה.