פתאום קם אדם בבוקר… ולא יכול לקום.
קוראים לכך תסמונת התשישות הכרונית (הידועה גם כ'מחלת היאפים'). זרעותיו אינן מסוגלות לאחוז בקבוק מיץ כי הוא כבד כמו בטון. הוא לא מסוגל להתרכז כי מוחו אפוף ענני ערפל כבדים. צלילים, ריחות וצבעים, שלפני כן גרמו לו עונג, הופכים לעינוי. הוא תשוש, אבל לא יכול לישון.
הרופאים ובני המשפחה אומרים שזה בטח יעבור. אבל שום דבר לא עובר. עוד חודש ועוד חודש ועוד חודש. הרופא אומר בטון סמכותי שכל הבדיקות תקינות. אולי להוריד קצת לחץ? הוא מחליט להפחית מעומס העבודה – וכלום לא עוזר. הוא מחליט להפסיק את הפעילות הספורטיבית – וכלום לא עוזר. הוא מחליט לערוך קניות רק בטלפון, כי העמידה בתורים הורגת אותו – ושום דבר לא עוזר.
אחרי כמה חודשים הוא מוצא את עצמו לבד בבית, בלי עבודה, בלי לימודים, בלי נהיגה, בלי בילויים. החברים מתחילים להתלחש, מטיחים בו האשמות על עצלנות ופינוק. הוא חולה. כמה שהוא חולה. אף פעם בחיים לא היה חולה כל כך.
ואף אחד לא יודע מה יש לו.

ליאורה מנסן, סטודנטית תל אביבית, ניהלה אורח חיים רגיל לחלוטין, עד שיום אחד מצאה
עצמה נסחפת, ללא כל הכנות ואזהרות, לתוך מערבולת של שפעת אינסופית שסירבה לחלוף. כמו שקורה פעמים רבות בתסמונת התשישות הכרונית, עברה כשנה עד שהצליחו הרופאים לזהות את המחלה. הספר, על קטעי היומן והשירים המשובצים בו. הוא מסע אנושי נוגע ללב שהחל בבלבול, בחוסר אונים ובזעם והסתיים בפיוס עם המציאות.
נולדה ב-1965 ברחובות, בוגרת תואר ראשון לסוציולוגיה, מתגוררת בגבעתיים.