אברם פוץ, פסיכיאטר יהודי כמעט בן תשעים, קצת לפני הסוף מחליט לשנות את חייו: נמאס עליו יחס הבוז של הצעירים לקשישים, נמאס עליו פולחן הנעורים ורמיסת הזקנים, נמאסה עליו הצביעות של החברה הסובבת אותו ונמאס עליו גם גופו המתפורר.
הוא מחליט לעשות מעשה ובעצם – סדרת מעשים: בגיל שמונים ושבע אברם פוץ הופך לרוצח סדרתי. תחילה בטיול השנתי עם חבורת עמיתים אקדמיים עם בני או בנות זוגם, מאהבות או מאהבים, בגווטאמאלה. ללא כל תכנון מוקדם, ספק- בדחף רגעי ספק- באקראי הוא מוצא את קורבנו הראשון. מכאן ואילך שום דבר אינו מקרי.
הוא מתכנן את מקרי הרצח הבאים בנחישות ובעורמה. האם הוא הופך לחשוד? האם עוקבים אחריו או שמא אין כל זה מתרחש אלא במוחו שהולך ומאבד את חדותו?
כדי שהשכחה לא תמחק את מה שמוחו זוכר, הוא מתעד אחד לאחד ברשימותיו את פעילותו, את רגשותיו ואת מזימותיו.
ככל שחולפים הימים התיעוד עצמו משתבש מדי פעם, כאשר הוא חוזר על מה שכבר נאמר, מתבלבל בתאריכים או מתעד כל מיני הברות משונות שפיו משמיע.
אברם פוץ, הפסיכיאטר בדימוס, הוא אדם משכיל. זכרי השכלתו מתערבים ברשימות יומנו וכך גם יחסו למוצאו היהודי, לנצרות, ולחברה הצרפתית, זיכרון ילדותו עם הוריו הנשלחים לאושוויץ, וגם אהבות נואשות שרק זכרן מעורר את שנאתו. וכן, אברם פוץ הוא זקן מלא שנאה המעלה בקורא, בדרך פרדוכסאלית , דווקא רגשות חמלה ועצב על עולם נטול ערכים ונטול כל חמלה. זהו ספור שצבוע כולו בהומור שחור, שנון להפליא , כביכול ציני ולמעשה – סיפור הומאני משעשע מאוד ונוגע ללב.