בטיסה לבולטימור, בדרכה לבקר את אחותה, מוצאת נטע במושב שלידה דווקא את יואב, אהוב נעוריה מהקיבוץ: יפה כמעט כמו שהיה פעם, ועדיין כועס. נטע נטשה אותו לפני 25 שנים ונישאה לגבר אחר, וכעת עומדות לרשותה רק 12 שעות על מנת לנסות להבין מדוע לא סלח לה יואב עד היום. זוהי מסגרת הסיפור הפשוט לכאורה של טיסת יום, אך אורית שחם-גובר יוצקת לתוכה ביד אמן חשבון נפש משמעותי ואינטנסיבי העוסק במושג הזמן, בכוחה של אהבה, בתחושת ההחמצה ובאידיאלים חברתיים. גיבורת הרומן מגדירה את עצמה כניצולת התנועה הקיבוצית: "אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות אדם חדש," היא מתריסה, "בשום מקום בהיסטוריה לא נעשה ניסוי כל כך מתוחכם וערמומי בבני אדם כמו בבית הילדים של התנועה הקיבוצית." אף שנטע מתגוררת כיום בטבעון, נשואה ואם לילדים בוגרים, היא זוכרת בכאב את ערגתה למשפחה שתגונן עליה מפני הפחד והבדידות. מדי לילה היתה בורחת מבית הילדים, מתגנבת ל"חדר ההורים" ומגורשת חזרה אל סיוטי הלינה המשותפת. היא נשבעה כי בבגרותה תגור בבית שיש בו אמא ואבא, אבל כעובדת סוציאלית היא נדרשת לא פעם דווקא להוציא ילדים מרשות הוריהם. היא הבטיחה לעצמה להיות מאושרת עם בעלה, אבל בתיק היד שלקחה לטיסה בוערים מכתבי האהבה הישנים שהחליפה עם יואב במלחמת ההתשה. המכתבים הנשכחים משרטטים ישראל אחרת, ערכית ותמימה, בוחנים מחדש את הגבול הבלתי נראה בין האישי לקולקטיבי, ומעמידים את האהבה במבחן הקשה מכול – מבחן הזמן. בכתיבתה הבשלה, היפהפייה והעשירה, אורית שחם-גובר מנתחת באומץ תהליכים של התבגרות והתפכחות ויוצרת ספר מרגש ביותר. זהו ספרה השלישי של המחברת. קדמו לו "ובאתי על החתום" ו"איפה היית בשישה באוקטובר", שזכו לשבחי הביקורת.