אלנה פרנטה מסעירה בשנים האחרונות את הספרות האיטלקית. "היא בין הסופרים האיטלקים החשובים של השנים האחרונות… הסופרת האיטלקית הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה", מעתיר עליה שבחים ה'קוֹריֶרֶה דֶלָה סֶרָה' – אף כי דומה שכתיבתה קרובה יותר לזו של נטליה גינצבורג, בַּמשפטים ובפרטים המצטברים; כלומר, אילו גינצבורג היתה כותבת במאה העשרים-ואחת, אולי היתה כותבת דומה.
פרנטה שומרת בקנאות על גבולות פרטיותה. למרות תהילתה, זהותה היא סוד (השם "אלנה פרנטה" הוא פסבדונים). וגם המרחב של כתיבתה הוא מרחב פרטי של בית נעול, קירות לוכדים, מרפסת, גן ציבורי צדדי, רחוב פרובינציאלי. ובמרחב הזה, בהעזה שאינה יודעת רַחֵם, היא יורדת אל הקרקעית האפלה ביותר של הנפש הנשית, ואוחזת בעורקיה הפיזיים, הגופניים.
'ימי הנטישה' (2002) הוא הרומאן השני של פרנטה. הרומאן המטלטל, שתרגומיו כבר ראו אור ב-14 ארצות, הדהים קהלי-קוראים באירופה ובאמריקה בתיאורים הלא-סנטימנטליים והלא-סלחניים של הנשיות, האימהות, הנישואים והבדידות. מיד עם הופעתו באיטליה העפיל הספר לראש רשימות רבי-המכר ושהה שם כמעט שנה.
באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, כשאולגה ובעלה מורידים את הכלים מהשולחן, ושני הילדים הקטנים רבים כרגיל בחדר האחר, והכלב חולם ורוטן ליד ההסקה – מודיע לה בעלה שהוא עוזב אותה, והוא סוגר מאחוריו בזהירות את דלת הבית ומותיר אותה מאובנת ליד הכיור.
דווקא נקודת ההתחלה הבנאלית והחבוטה הזאת תבליט מפרק לפרק את הכתיבה הנדירה של פרנטה. רבים כתבו על השנה שלאחר ההינטשות, על אשה ובן ובת וכלב שנשארים לבדם, על התדהמה והחשדות, על הפחדים ועל הפנטזיות – אך דומה שאיש עוד לא כתב על כך כמו פרנטה; איש עוד לא הפיק דרמה סוערת כזאת, שאינה מותירה לקוראים זמן לנשום, מאירועים "ביתיים" כה שכיחים לכאורה.

ימי הנטישה בספר אינם הינטשותה הסבילה של אשה שבעלה עזב אותה, אלא בעיקר הימים שבהם היא נוטשת את "עצמה" ומוצאת, בזעזוע, שאין היא אלא ריתוך הפכפך ולא-מתואם של חלקים. ההתפרקות הזאת צפויה – אך גילוייה הולכים מהפתעה להפתעה. ובעיקר מעוררת השתאות הבנייה ההדרגתית של שיווי-משקל חדש, חיים מעוּבּים שבריריים, הַלְחָמָה אחרת שאולי משום שהיא בלתי-נאיבית בעליל, היא מאפשרת שמחה ושלווה כלשהן.