סופרלאטיבים על ספרים נקראים בחשדנות. אבל קשה לי להיזכר בספרים רבים בסיפורת העברית המשתווים ל"כסף קטן" בתיחכום הרגיש של עיבוד הפרטים, מבלי לאבד דבר מן הכוח של המצבים. הספר הוא מחזור וריאציות, שרובן סובבות סביב חיים ומוות. למעשה, זהו ספר על חיים כפולים, כאילו חיינו אלה קצרים מדי בשביל הרוח, וכאילו החיים נושאים בתוכם את המוות, בעוד המוות נושא בתוכו את החיים. מצד אחד – חייו של אדם באדם אחר, גם ובמיוחד לאחר מותו, אונס-דורס אותו כעוף טורף, או מנהל אותו בשלט-רחוק. ומן הצד האחר – הרי יש רק עוף דורס אחד: המחשבות, והכפילויות ממוקמות לפיכך בתוך אדם אחד; אדם חי את מותו בחייו, חי את האחר בתוכו, מלווה בזרם התת-קרקעי שבתוכו. כמו "באמצע העולם, באמצע הזמנים" אדם הוא גם זמן אחר וחיים אחרים. הקיום השיכבתי, הכמו גיאולוגי (והספר מלא חומרי "גיאולוגיה" ו"הנדסת חומרים") בונה את הפרטים עד לאחרון שבהם. הרבה פרטים הם הסטות לצדדי, ל"כסף הקטן" של החיים, לקליפותיהם – "משטח אחד עם האדמה" והתרחקות מליבה – אך אלה גם עטיפות של קיום אחר, התאבנויות, כוח מינראלי. כמו קמטים שעל פני האדמה, ההסטה בעצם מסמנת את העומק. השיחות הצדדיות בסעודה האחרונה (פארודיה מדוקדקת על זו של ישו) הם, בראיה אחרת, לב העניין והשיחה הלא-רלאבנטית של הדמויות ב"מכתב שהגיע בזמן" אינה אלא "ידיעה" מטאפורית מראש של תוכניתה הנוראה והמפתיעה של מיכאלה, גיבורת הסיפור. כולם ידעו מראש ולא ידעו שהם יודעים. מעטפות, עטיפות, קליפות – ממלאים את עולם הסיפורים, ו"קליפות הירקות הכל טמון בהן". והפרטים כולם עומדים בסימן השיכפול. כל חיים הם חיים שניים, או חזרה כפייתית, אבל מהותית יותר הכפילות הפנימית. כמו זכוכית שבגלל שהיא חזקה מול לחץ היא כל-כך שבירה, וכמו סלע איתן שמסתבר שאינו אלא פירורי אדמה, כך המוות הוא איכות וכוח אחר, והחולשה היא כוח, ולהיפך: ושיא מעשה הינתקות, הניכור או השינאה גם שיא של קירבה, והכלא הוא פריצה משחררת ולהיפך. וכל זה גם קובע את דרך הסיפור. המספרת, המקשרת בדמותה את הסיפורים, חיה את חיי הדמויות בתוכה, מקדימה אותן, אפילו את המטאפורות שלהן היא משמיעה או חולמת לפניהן. חלק ניכר מן התגיבור הפאתטי של המצבים הוא באיזור של "נדמה לי", "אפשר היה לחוש". שיכבה מאובנת – איפוק וייבוש כמו המיגוויאים – יחד עם געש מתפרץ בלי מורא.