בסוף הקיץ חוזר פתאום אביו של עמי, עמנואל רבינזון (המכונה מָנוּ), משנתיים בניו-יורק – איש כבן 65 במשבר, על סף אובדן כל נכסיו.
ביום ובלילה הארוך והסוער שלאחר שובו – שבהם מתרחש בקצב מואץ רובו של הרומאן – מתחוללת שורת תסבוכות בתוך המשולש הכולל את האב, את בנו עמי, ואשה צעירה בשם נימי.
דומה שאל היממה הטעונה הזאת זורמים כל חייהם של השלושה עד כה, ומכאן יימשכו חייהם בשלושה אפיקים חדשים, יותר או פחות.

לעומת מָנוּ , הדון ז'ואן שהיו לו 109 נשים בחייו, ובכך הוא משיג את הסבא אריך, הדוקטור היפה והגנדרן של תל-אביב הקטנה בשנות השלושים – עמי, שבנערותו היה עֵד לבגידות של אביו ולכאבה של אמו, נשאר בתול עד גיל 29; וגם אחר-כך הוא חולם על אהבה אחת טהורה וגדולה, שאין מלים לתארה, כלומר, מוסיף להיות מעֵין-בתול עד גיל 36; ואז נקלעת אל הבית הצהוב, הדומה לאונייה, שגרים בו הבן והאב, דיירת חדשה השוכרת את המרתף – נימי.

נימי היא בת בתי אונגרים החרדית בירושלים, שמילדותה חלמה על אופנה, נתפסה בחטאים, ובכל זאת נישאה לרב אלמן זקן, אך לבסוף גורשה ממנו ומירושלים, וגם ילדתה נלקחה ממנה.

בתל-אביב מתחילים להתרקם לאיטם יחסים מהוססים ועדינים בינה לבין עמי. עד שמָנוּ חוזר.
האם לפנינו תחרות בין דון-ז'ואן זקן לבנו הבָּלוּם, על אותה אשה צעירה? בהחלט כן, אבל גם בהחלט לא.
אחרי קריירה ארוכה של מחזאי בכיר כותב יוסף בר-יוסף רומאן ביד כה בוטחת, עד כי אין לו מתחרים רבים אצלנו במיומנות הכתיבה.

מלבד דיאלוגים קצביים מבריקים, הישגו הגדול של הרומאן הוא בתנועה התזזיתית בין החוץ לבין פנים הנפש, ודמויותיו, גם אם הן קומיות, מרגשות בכאבן העדין והצָרוּף, ומעוררות לא רק את הזדהותו של המספר אלא גם את זו של קוראיו. בר-יוסף, חתן פרס ישראל, כותב מחזות מ-1964.

מחזותיו זכו להדים נלהבים מהודו ועד ברזיל, ובעיקר במזרח-אירופה.
"לא בבית הזה" זיכה אותו בשבחים גדולים של הביקורת.
אחריו פרסם את הרומאן 'למי אכפת מחלומות', שהיה לרב-מכר.