השאלה, מי נתן את ההוראה לפעולת החבלה במצרים ב – 1954, שהתגלגלה והיתה ל"פרשת לבון", הסעירה את חיי הציבור במדינה שנים רבות, חוללה תמורות פוליטיות מפליגות והעמידה לבחינה מחודשת תפישות ומושגים מוצקים, שעמדו ביסוד הקמתה של המדינה וניהולה בשנותיה הראשונות.
ארבעים שנה ויותר לאחר האירועים הנדונים, עדיין הוצבו בפני איל כפכפי מכשולים ומעצורים בנסיונה לחשוף את האמת הסבוכה. מסקנתה החד – משמעית היא, כי פנחס לבון, שר הבטחון השני של מדינת ישראל, "לא נתן את ההוראה". יתר על כן, בחיבורה החדשני היא גם חושפת את מסכת ההסתרה וההטעייה שליוותה את הפרשה בגלגוליה השונים. במלאכה זו, טוענת המחברת, עסקו ראשי המדינה ואנשי צבא שביקשו להעלים את חלקם בהסתבכות, ודאגו לטיפול על ראשו של שר הבטחון העצמאי ובעל הדעות המגובשות את האחריות המלאה לארועים. הביוגרפיה מתארת את דרכו של פנחס לוביאניקר – לבון מתנועת "גורדוניה" בפולין עד למעמדו הבכיר בהנהגת מדינת ישראל הצעירה. בתפקידיו הממלכתיים והציבוריים המגוונים – בממשלת ישראל ובהסתדרות – העמיד פנחס לבון אלטרנטיבה לתפיסת הממלכתיות – "המשיחית", לטענת המחברת – של דוד בן גוריון. מיקוד העניין הטבעי ב"פרשת לבון" מעלים, שלא בצדק, את תרומתו המכריעה של פנחס לבון גם בתחומים אחרים, ובכלל זה בעיצוב היחס כלפי ערביי ישראל, בגיבוש האוריינטציה על צרפת, בבניינה ובהתפתחותה של התסדרות העובדים הכללית, ובעוד סוגיות חשובות. לבון – אניט – משיח הוא חיבור מרתק ומסעיר, המאיר פינות נסתרות בתולדות מדינת ישראל. אין זו רק פרשת חייו של אחד האישים המרתקים שפעלו בקרבנו, אלא גם טיפול אחר בשנים המעצבות של המדינה.