אשה צעירה פוגשת גבר נשוי שגילו כפול מגילה. בהתחלה אינה אוהבת אותו. אחר – כך היא אוהב יותר מדי. הם נוסעים, הם חוזרים, הם נפרדים. היא אינה יכולה לשכוח אותו." כך מסכמת את העלילה ריבי, הגיבורה, וכל זה מתרחש במקביל לגסיסת אמה מסרטן, שתחילה מביא להחלפת עינה המרהיבה בעין מלאכותית, ובהמשך להתנפחות ביטנה כבהריון; וברקע מתפוררת חנות ספרים יוצאת – דופן, שבעליה קורא כל הזמן את `בעקבות הזמן האבוד` וחי את העבר כעכשיו מתמשך, שמתיו עדיין חיים. יגאל, הגבר הנשוי, היה הבטחה לקשר נצחי שהתנפצה, כמו זו של האב שנטש אותה, וכמו זו של נועה, אהובתה הראשונה של ריבי. כמי שנלחמה על מקומה בעלילה, לא להיות אפיזודה צדדית, פונה ריבי להתחיל את המסע מחדש, הפעם בזיכרון ובכתיבת רומאן, שבו היא יכולה להיות הדמות הראשית, ובניגוד לחיים יש לה שליטה וחופש "לערבב אותנו יחד", להפרות בעצמה את הפרחים, בלי תלות. כמו אמה לגבי מאהבה דויד, גם ריבי "סכי – עיניים ללבה", וכשהיא מספרת – היא בוחרת בעיוורון – מדעת, כאילו הבחירה בידה איזה חלק של המציאות היא רוצה לגלות, ולמציאות אין שום מצב אמיתי לפני שצפתה בה. סיפורה מתנדנד בין התבוננות במישקפת מקרבת לבין הרכבה – החדש של הפאזל. ספק אם אלה הדיאלוגים שאכן היו – "הפעימות" הן אומנם אותן "פעימות", אבל היא "הוזה, משקרת במזיד, גונבת מכל הבא ליד, נלחמת ברוחות רפאים". היא שמחה שהיא יכולה לבחור לשיחות כל תפאורה שתרצה, ובכמה נקודות יש יותר מסיפור אחד, במיוחד בכל מה שעשוי להסביר את נטישתה על – ידי יגאל ועל – ידי אביה. הסיפור כמו נועד לכונן בדיעבד את המציאות, ולאו דווקא לשחזר אותה, והשיא הוא כשריבי שוקלת להמיר תיור באתרי החנוטים במצריים בנסיעה בדויה לפולין – שאילו היתה לוקחת אותם לשם בסיפורה, במין מסע של חיים נוכח המוות, עם תפאורה אחרת ואור שונה – "אולי גם ההמשך היה אחר ואולי גם הסוף", כאילו הייצוג יכול לשנות לאחור את המציאות עצמה ולא רק את השתקפותה. הרומן שריבי כותבת נועד להשיג דבר והיפוכו: להפיח רוח במיפרשי אהבתם; לגאול אותה מן הסתמיות של חוסר הפשר; להעניק לאהבה אלמוות שבו תימשך לאחר סופה במין חיים מושהים, חנוטים, כשכל השעונים עצרו מלכת; וגם לכלוא אותה, שלא תפריע לחייה החדשים עם האיש האחר, ואף לחתום אותה, שאז תוחזר כה נשמתה. כאילו ההתמכרות הזאת, השואבת את ריבי, גם ממיתה. ההתרחשות עצמה עומדת בצילו של סיפור גם מן הצד האחר. היא כמו בת – דמות של סיפור קיים מראש או מתאימה את עצמה לסיפור עתידי. ריבי מבקשת לבנות אח חייה כמו רומן עשיר ומרתק, ומצווה על עצמה לזכור דברים כדי לעשות בהם איזשהו שימוש בסיפור שתכתוב. ה – deja vu מהותי . "כל זה כבר קרה לא פעם, בחיים אחרים", היא חשה. הדיאלוג שופע ציטוטים, וגם חלק ניכר מן ההתרחשות הוא "ציטוט" – הכל מזכיר להם איזה סרט, סיפור, ציור; ולכל טיול אופרה משלו. רוב הרומאן בין ריבי ליגאל מתרחש באתרי תיירות, לא רק משום שטיולים מאיטים את הזמן כי הם צומת דחוסת זכרונות, אלא גם משום שבטיולים, גם אם אינם מאורגנים, אין חיים ראשוניים, אלא "עושים וי", הולכים בעקבות המישלן במסלול טיפוסי של אתרים באב – סיפור של תיור. התקדימים כובלים, אבל החירות הסיפורית, שיש לריבי בדיעבד, מעניקה לספר את המעוף הווירטואולי שלו. כפאזל שהיא מרכיבה אוספת ריבי לתוך סיפורה אין – ספור פרסים של חיים נמשכים אחרי המוות, כמו תחושה ברגל שאיננה, או של מוות מדומה, שכולם מטאפורות לפעילות הסיפורית שלה. החופש הסיפורי, המניח לה לבחור תפאורות, מאפשר להפוך את כל פרסי התיירות והמוזיאונים למטאפורות המטרימות את ההתרחשות. מה שנראה כדיאלוגים טריוויאליים ניתן לקריאה כפולה. הסתמיות של החיים כמו נגאלת בסיפור כשהפרסים הופכים להיות בבואות אלה של אלה, והדמויות אנאלוגיות זו לזו. סיפור מותה של האם מקרין היבהוב בין חיים למוות גם על סיפור האהבה, שהיא מבט ועיוורון. בכוח העיניים להעניק חיים, והן גם מוליכות למוות, כמוהן כשמש הקשורה בחיוניות ויופי, אך גם "גורמת" לסרטן. השמש ה"מאטיסית" מוליכה להריון, להפלה, ולבטן הנפוחה מן המחלה. הסיפור של השושלת המשפחתית, שריבי משתעשעת בו במין ארכיאולוגיה מדומה, הופכת את מקריות החיים לסדירות מעגלית, לחזרות של עיוורון ושל הריון – לפני – חתונה בשלושה דורות. ריבי כמו מתחפשת לאמה, ואולי הגבר האחר שלה יהיה הרופא מן הפרק האחרון – רופא כמו אביה, וגבר נשוי כמו דויד; ממש כשם שאביו של יגאל התחתן בסיפור הבדוי עם האחות הרוסיה שטיפלה בו. בכל טיול אוספת לה ריבי אל מבטה זוג "המתאים" למצב – העניינים; בכל טיול סובבים ריבי ויגאל בחיפושים ומוצאים עצמם חוזרים לנקודת ההתחלה; הדורות הם בבואות אלה של אלה, וכך גם הטיולים ופרקי הספר; נקודת ההתחלה של הסיפור היא הסוף של ההתרחשות, והסיפור, כמו דמויותיו, חי יותר מפעם אחת, והספר נפתח ב – Fin. כל סוף הוא התחלה, ואת מלוא מישחקי המטאפורות והבבואות – התגוננותה של ריבי מפני חוסר הפשר – אפשר לראות רק בקריאה שניה של הספר, כמו בסרט שמוקרן לאחור.