"שתי פליטות שואה ישישות התגוררו בילדותי במוסך ברחוב כ"ט בנובמבר שבשכונת קטמון הישנה בירושלים. כשהיינו חולפים ליד שער הברזל של חדרן היינו רוגמים אותו באבנים."

בשורות מפלחות לב אלה, הניצבות כשער לספרה החדש, מקפלת שפרה הורן עולם ומלואו שהיה ואיננו; עולם שאֶת מקבילו הבדיוני היא בוראת כמין אנדרטה לזכרן של אותן ישישות עלומות.

מחול העקרבים, המסופר מפיו של אוריון הרמן, הוא סיפורו של ילד שהתייתם מאביו במלחמת ששת הימים, עוד בטרם נולד, וסיפורן של שתי הנשים שגידלו אותו בנסיבות יוצאות דופן. אוריון, שחי בערבוביית חושים המתבטאת ביכולת "לטעום" ו"להריח" קולות, מגולל בישירות כובשת את נסיבות חייו כבן לאמא שהיא עצמה ילדה אבודה, כנצר לאב שהוא רוח רפאים וכנכד לסבתא שאיננה סבתא, ומתאר בפנינו את השתלשלותה של פרשת אהבים שהיא בלתי אפשרית ובלתי נמנעת גם יחד.

מחול העקרבים הוא סיפור חייהם של שלושה גיבורים הלכודים בין התשוקה לזכור לבין ההכרח לשכוח; גיבורים המשתוקקים לָאמת ובה במידה זקוקים לַשקר. אבל זהו גם מסע צבעוני מאוד שמתחיל בירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים, חוזר אחורה אל מלחמת העולם השנייה ושב ונמשך עד ימינו אנו; מסע הלוכד בחיוּת רבה את קולותיה, צבעיה וריחותיה של העיר ואת החותם המרתק של מהגריה, ושותפים לו גם תוכי מדבר, אוטו גלידה שזוכה להסבה מקצועית מפתיעה, עקרבים בשמים ובארץ, ושיח ויסטריה אחד שמאיים להשתלט על כל אלה. ומעל לכול, זהו סיפור שמפגיש באופן מצמרר בין התת־אנושי לבין העל־אנושי וטובל את ידיו עמוק בשאלות הקשות של יחסינו עם העבר שלנו כפרטים וכעם.

מחול העקרבים הוא הרומן החמישי של שפרה הורן, כלת פרס ברנר ופרס ראש הממשלה, שספריה סחפו וריגשו קוראים רבים, היו לרבי־מכר ותורגמו למבחר שפות.

עמליה ברנע- עיתונאית, משוררת וסופרת:

כתבת יצירה ענקית.
קימטת לי את הלב. היו לי קטעים שנאלצתי לקחת אויר, וגם להפסיק..
לא אכתוב לך הרבה עכשיו, הוא עוד רועד לי בידיים.
אין לי ספק שפעלו עליך כוחות נסתרים .לא יודעת מאיפה.
לא נשאר שבריר של רגש ותחושה שלא מצאת להם מילה.
להגיד שאני גאה בך זה יהיה שבלוני. הספר הזה הוא נשימה עצורה אחת ארוכה.

ציפי רומן-עיתונאית לאישה:

הבוקר, סיימתי לקרוא את "מחול העקרבים", בלילה ללא שינה….. כדרכי, בכל ספרייך, אני רוצה להגיד לך שכישרונך מעורר התפעמות. התיאורים שלך, שנוטפים עסיס ונודפים ניחוחות וצבעים, ממש מביאים את התמונות החיות אל הקורא, כאילו היה שם, במקום ובזמן , כחלק מההתרחשות. אני לא מכירה מלבדך סופר, שאפשר לשמוע אצלו את רחשי העלים היבשים הנידפים ברוח ואת צרצורי הצרצרים בכזו חדות…. מדהים. והידע שלך בבוטניקה, בזואולוגיה, בחיי התוכים (שלא לדבר על חתולים, שהם חלק חשוב מחייך)… והנושא – שפתיים יישק.

רונית דור-סופרת ומפיקת סרטים:

המילים שלה חודרות דרכי ויש בהן ליטוף רך. שפה מופלאה ורכה….זה לא ספר שואה אלא ספר ישראלי כל כך. ירושלמי עדין שמפגיש אהבה ופחדים ובעיקר מפגיש אותי עם חיים אחרים כל כך, מופלאים, גדושי צבעים, ריחות ותחושות, הכל עובר ונספג בתוכך. העצב קיים בספר אבל הוא מרחף בעדינות בין הדפים ולא מעיק.
אני ממליצה ואפילו מאד. הנאה עצומה שמתהווה מההתחלה ועד סיומה של הקריאה. שווה!

אורה אחימאיר- מחברת הספר 'כלה' ולשעבר מנכ"ל מכון ירושלים לחקר ישראל:

לא יכולתי להפסיק והתענגתי עליו…

רבקה קרן – מוסף "הארץ ספרים":

אין מילים מתאימות מאלה להמחיש את מהות ספרה המשובח של שפרה הורן, שכולו סתירות וניגודים והוא כורך יחדיו פריחה, קמילה, רשעות וחסד. המחברת שמה הכול בפיו של אוריון, ילד יתום מאב שגדל בסביבה מטריארכאלית רוחשת תעלומות ותעתועי חושים, בגר, חקר, ואז התרסק לו כמעט אל קרקע האמת.
בחירתה של המחברת לדובב בכנות כה מרשימה את הזכר שבה הייתה בגדר הימור, והתוצאה משמחת. שפרה הורן מתבוננת הפעם בעצמה ובכלל הנשים בעיניים של זכר אחד מסוים שבראה, על מכלול סגולותיו וחולשותיו, ומה טוב להיווכח שהיא השכילה למצוא בדמותו הנוגעת ללב כעין אלטר אגו. רשות הדיבור ניתנת, אפוא, לקול הגברי, והלה עושה שימוש וירטואוזי בידע האנציקלופדי המגוון ובלשון העשירה והמרובדת שהוענקו לו. יש קסם עמוק בשילוב שבין הריאליזם הדקדקני לבין מילות הפיוט הלטפניות. קל להשתכנע שאוריון חי ואוטנטי והוא זה שיוצק רוח בכל דמות ודמות, מתאר התנסויות של כאב, חרדה, ערגה, אושר וסקס, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים ויוצר אווירה דחוסה ששואבת אותנו פנימה, אל שדות האש המרהיבים והמסוכנים של סיפור המעשה. אין ספק, זוהי מרקחת כשפים של סופרת חכמה ואמיצה, שכותבת על החיים ועל המוות באותה אינטימיות חמה, לוטה דוק של בדידות ואיננה נרתעת מתיאורים מיקרוסקופיים מלאי אמפטיה וסבלנות, שיוצרים יחד תמהיל יחיד ומיוחד. תיאורי הטבע של שפרה הורן בספר זה הם מן היפים שקראתי, והעברית שלה מספקת תחושה של שובע נפשי.

זוהי כתיבה עקרבית במיטבה; הפרטנות החושנית המושהית והסטיות מן המסלול הליניארי לצדדים אינן פוגמות בעוצמת הדמויות ובשלמות המסופר. לכתוב כך יכול רק מי שחווה אהבה גדולה ונכון לחלוק אותה עם אחרים.

מחול העקרבים הוא שיר הלל לאדם שניצב בעוז מול גורלו. אין זה ספר במובן המקובל של המלה, אלא אורגניזם חי ונושם, שמוסיף ללוות אותנו בגווניו, בריחותיו ובקולותיו זמן רב עוד אחרי שנפרדנו ממנו.

שלומית כהן אסיף – סופרת:

"מחול העקרבים" ספרה החדש של שפרה הורן, מן הסופרות האהובות עלי, אינו הזמנה לריקוד, אלא לטיול מרתק בשכונת קטמון הישנה בירושלים. מצד אחד, זה טיול מענג וקסום, מצד שני, טיול מפותל, חובט ומטלטל של נוף ושל הוויה אנושית, המסופר מפיו של אוריון הרמן– "היתום הראשון שנולד בסדרת תינוקות מלחמת ששת הימים.
זיכרונות כואבים שרק חלקם ניתנים לקילוף גרו בבית הזה שברחוב כ"ט בנובמבר. שפרה הורן מנסה לשחזר את כאב הזיכרון ואת עוצמתו. אפילו את כאבם של הספרים שנדונו לשריפה ובכלל זה ספריו של אריך קסטנר. והיא עושה זאת במוסיקה מיוחדת, בשפה עשירה, קולחת וחושנית מאד. הספר הזה שמדגדג את חושיו של הקורא, נע בין מעגל הזיכרון למעגל השכחה.