היא, אנה, עלתה מרוסיה, אביה הסתלק עם סל הקליטה ועם השכנה. אנה ואמה, "הפרה" – כפי שאנה קוראת לה – נשארו בישראל, אנה עבדה כמה שנים בבורסת היהלומים – כפקידה, אצל מוטי ויעקב, לפעמים גם מכרה יהלומים, עכשיו, אחרי שפוטרה, היא עובדת ליד, ב"מועדון הבורסה", מוכרת פנטזיות סקס.

הוא, מוטי, איש מכירות המרבה לנסוע לחו"ל, אבל מה שמקיים אותו וגואל אותו מאשתו, מיעקב, השותף והבוס שאותו הוא שונא, ובכלל מהעולם, זה הסקס – רצוי קשה, מנוכר ובוטה, היה לו משהו גם עם אנה.

גם לו, ליעקב, הבוס הקטן של העסק הקטן, היה פעם משהו עם אנה, אבל היום מה שמעניין אותו זה רק מאבקי שליטה ורמאויות קטנות. הוא הפסיק לרמות את אשתו, אבל חוץ ממנה, הוא מרמה את כל העולם – לפחות כך נדמה לו.

בין השלושה, ובינם לדמויות מזדמנות, מתפתחים יחסים שגובלים בפשע, לעתים הם עוברים את הגבול, והסיפור הופך לרומן מתח קצבי ומרתק.

גבול נוסף שנחצה כאן הוא הגבול הגיאוגרפי והקיומי – מוסרי בין זירות הפעולה של הסיפור: מועדון האצולה של בורסת היהלומים מזה ו"מועדון הבורסה" על מופעי הסקס שלו מזה. מעלילת הספר ומהעיצוב הלשוני שלו עולה שהמקומות אחרים, אבל השפה אותה שפה; שפת המסחר היא גם שפת הסקס. כאן וכאן מוכרים וקונים אשליות ותדמיות, כאן וכאן החמדנות היא הבסיס המוצק היחיד, כאן וכאן נתפסות האהדה, החמלה, ובכלל ההכרה בזכות קיומו של הזולת כיצור נבדל ועצמאי – כסוג של מותרות.

אנה היא הגיבורה "הרשמית" של הרומן, שכן, לפחות טכנית, העולם נראה בעיקר דרך העיניים שלה, אבל, כמו שאנה לא ממש שייכת לעצמה, גם הסיפור שלה לא ממש שייך לה, אלא לנו, לקוראים, הנתפסים כאן כמו המציצנים במועדון הבורסה – רק סולידיים ומוגנים יותר.

אנה מתקיימת בגבולות שאנחנו סימנו עבורה. הנשיות והרוסיות שלה, או אם תרצו, "הנשיות הרוסית" שלה (כמו הנשיות הפלסטינית של אחת המאהבות של מוטי באמריקה) – היותה אובייקט מיני שקולט ומשקף הכול, קולב לפנטזיות מכל הסוגים; אבל במיוחד סאדו-מזוכיסטיות – היא היא הישראליות שלנו.

עור, ספרה השלישי של רונית ידעיה, הוא רומן מגרה ומתגרה, הקורא הופך בו, במהלך הקריאה, משותף להפיכת ה"אחר" לאובייקט – לאובייקט בעצמו, מי שמשתתף בחגיגת מציצנות הופך אט אט למושא ההתבוננות במראה המלוטשת, הלא – מחמיאה, שהמחברת מציבה בפניו.

זהו רומן מיוחד שיש לו גם קול מיוחד: חם, צרוד, אפלולי וסקסי. קול נהדר של זמרת משובחת במועדון ג'ז "אמיתי"; כאלה שרואים בסרטי פשע אפלים, על אנשים ממקומות ומזמנים אחרים. אבל זה קול מכאן, ממש מכאן, ואיזה קול / יגאל שוורץ.