במסגרת הסוגיה הרחבה של השואה ומדינת ישראל, הספר שלפנינו בוחן שורה של נושאים שכמעט לא נדונו עד היום בהקשר של הסכם השילומים, הפיצויים האישיים ורכוש קורבנות השואה המצוי בישראל. אלה הם נושאים היסטוריים – בעיקר משנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים – אך יש להם משמעות מעשית רבה גם בהווה ואף לעתיד.
הפרק הראשון דן בהתמקדות ישראל בתביעה הקולקטיבית, בהעדפתה את צורכי המדינה מצורכי הפרט ובוויתוריה בהסכם השילומים לטובת גרמניה.
הפרק השני מנתח את אחד מוויתוריה של מדינת ישראל בהסכם השילומים – פיצוי הטמפלרים על רכושם בישראל וניכוי סכומי הפיצויים מהשילומים.
הפרק השלישי עוסק בוויתור נוסף: גריעת אלו שעלו לישראל לפני 1953 מרשימת הזכאים לקבלת פיצויים מגרמניה.
הפרק הרביעי דן בהליך חקיקת 'חוק נכי רדיפת הנאצים', אשר השווה חלקית את סכומי הפיצויים האישיים שהוענקו לנכי השואה שעלו לישראל לסכומי הפיצויים האישיים שהעניקה גרמניה לנכים שנשארו בגולה.
הפרק החמישי עוסק באינטרסים של המדינה בהשגת תביעות לפיצויים אישיים מגרמניה וב"תעשיית" העמלות שגבו גורמים פרטיים וציבוריים מהניצולים בגין הכנת התביעות.
הפרק השישי מברר את הידע החדש שהצטבר בסוגיית הרכוש בישראל על ידי קרבנות השואה בתקופת המנדט ואת שנעשה בעניין זה בישראל מאז חשף המחבר לראשונה את הדברים בשנת 1997 וסיכמם בשנת 2000 בספרו רכוש שנשכח. בפרק זה מפורט כיצד יכלו כבר בעבר בעלי הרכוש וכל הניצולים להינות מהרכוש אילו השכילה המדינה לטפל בסוגיה כראוי עת נחשפה לראשונה. בפרק המסכם קורא המחבר לממשלת ישראל לפעול לפתיחה של הסכם השילומים ולהאיץ את תהליך בחינת חובותיה של המדינה לניצולים.