יום אחד, בהיותו ילד, כשאימו בכתה בעת התפילה בכנסייה שאל אותה למה היא בוכה: "…חשבתי שדמעותיה של אמי הגיעו ממקום אחר, מקום רחוק, מקום הנמצא בתוכה, שאליו לא נתנה לאף אחד מאיתנו, ילדיה, להגיע, ואפילו כילד הרגשתי שהיה מאחוריהם כאב". באותה שיחה שאל אותה אודות מהותו של האלוהים – האם הוא שחור או לבן? האם הוא אוהב יותר אנשים שחורים או לבנים? והיא ענתה לו: "הוא אוהב את כל האנשים. הוא רוח."…"איזה צבע יש לרוח של אלוהים?" שאל הילד – "אלוהים הוא בצבע המים." זהו סיפור אוטוביוגרפי של עיתונאי אמריקני בכיר שהוא גם מוסיקאי, ג'יימס מקברייד, בן לכומר שחור ואם לבנה, שבגיל 30 החליט לחפש את עצמו דרך חיפוש שורשיה של אימו. זהו ספר מקסים ומרגש שכבש באנושיותו ובדמותה המרתקת של האם את לבבות הקוראים בארצות הברית ובעולם כולו, והפך לרב מכר, שלא ירד מרשימות רבי המכר במשך תקופה ארוכה מאוד. זהו שיר הלל של בן לאימו. האם האלמנה, אשת חיל, שגידלה באומץ את שנים – עשר ילדיה שחורי העור, מתכחשת למוצאה, והצליחה, למרות הדלות בה גדלו בברוקלין השחורה, להפוך את כל ילדיה לבעלי מקצועות ובוגרי אוניברסיטאות. את ילדותו עבר תחת השפעתה של האם הדומיננטית, כשהוא מנסה להבין מדוע אימו שונה בצבעה משאר האימהות. במהלך מסע השורשים, התברר לו שאימו יהודייה במוצאה, בת לרב, למדות שאת רוב חייה חיה כנוצרייה טובה. סיפור חייה שזור בסיפור חייו והוא מובא לפנינו במונולוגים מקבילים תוך שהוא חושף בכאב, ולא תמיד בשיתוף פעולה של אימו, את סיפורה המדהים. חשיפה זו היא בעבורו צורך קיומי שאין הוא יכול לוותר עליו.