אולי הטוב בספריו של ז'אנה, ובלי ספק הנוער שבהם, ראה אור לראשונה ב-1947, בלי ציון שם ההוצאה. במהדורת כל כתבי ז'אנה של גאלימר מופיע הספר בנוסח מצונזר. התרגום העברי שלפנינו מביא את הנוסח המלא. המלח קרל, פושע יפהפה ושטני, נטול על עכבות, מי ש"כוחו עלה מן הגיהנום, אבל מאיזור בגיהנום שהגופים והפנים שם יפים", מופיע בעיר הנמל ברסט במהלך עגינת אונייתו "זריז והדור כג'וקר. טורף את הקלפים וגם נותן להם מובן". הוא "משעבד" לעולמו כל מי שהוא נתקל בו, משנה את כל האחרים. הרציחות, השדידות, קטטות הרחוב, ההשפלות, הזיונים הברוטאליים בין גברים, הבגידות בקרובים ביותר וההסגרות, ושאר החומרים הקשים והאפלים, שבכוחם להעמיד "סיפור מעורר שאט נפש", משמשים לז'אנה מצע להפיק יופי וחירות אמנותית בדרך הסיאוב. סיפורו של קרל הופך בעצם ל"שיר" על הגשמת החירות האנושית. קודם כל, הסופר עצמו הוא בעל חירות "אלוהית" לעצב את העולם ולברוא דמויות, "כי יצירת האמנות חופשית היא". וצעד אחר צעד מפותה גם הקורא להשתתף בתהליך; לא רק להכיר ב"כלל עולמיותו" של המקרה הבודד, הסוטה, של קרל, אלא גם לראות עצמו שותף לז'אנה ביצירת "קרל שבתוכו"; לגלות בקירבו אתה גיבורים האלה, שעד כה התעפשו שם, ולמשל – להשלים באמצעות אי השקט שלו עצמו את רעיון הרצח שבתוכו. כל דמויות הספר הן אספקטים של קרל, רב הפנים, אבל גם אספקטים נסתרים של הקורא "הבורגני", האמור להשתחרר ולהשלים את זהותו המלאה בכוח טיפולו היצירתי בדמויות, באחרים. וכזה גם קרל עצמו (בראיה שמאציל עליו ז'אנה "ממציאו"). הפושע הזה, בעל הדמות המסוכסכת, הוא בעצם אמן (הרצח הוא תהליך יצירתי ויצירת אמנות) ודמות "הירואית", שבכוחה להיאבק בחומות, לעצב את העולם ואת חיי האנשים האחרים כיוצר; וגם "זרם של נשיות עשה אותו ליצירת אמנות מלאה חן גברי". כל דמויותיו של ז'אנה חיות חיים כפולים, יש בהן אספקטים סותרים או קרע בין הגלוי לנסתר. קרל הוא גולת הכותרת של מי שנושא את כפיליו בתוכו, מחבר שניים לאחד או חוצה אחד לשניים. קרל משתקף בעצמו, נפרד מעצמו, מקים לעצמו בית דין ומעלה "לגרדום" על ידי עצמו באמצעות זולתו, בוגד בדמות קרובה לו ביותר ובכך מסגיר "את עצמו", "רוצח" את עצמו (כי הקורבן משלים את אישיותו של הרוצח, וגם להיפך), נחלק לשניים עד שמחציתו האחת מתבוננת במחציתו השניה. פשעיו הכפילו עוד ועוד את דמותו, כל פשע הוסיף לו אישיות חדשה. האדם אצל ז'נה מקבל מובן באמצעות מבטו של הוזלת, באמצעות ה"מיתוס" או ה"סיפור" שהזולת מעצב ממנו. וכך האחר אינו אלא כפיל שלך עצמך (השיא – הדמיון העצום בין קרל לאחיו). אבל "קרל הנבחר" מתבונן גם בעצמו כמו באחר ומעצב גם את עצמו. החירות הקיומית היא תנועה בתוך פוליפוניה של זהויות, ב"ים" של צדדים מתחלפים; היא אומץ להתמיד ולפסוח בין הסעיפים, כולל ביסקסואליות. ההגשמה העצמית באמצעות בחירה בצד אחד שלך כמוה כהסתרה או כבלבול. אבל קרל, שבאופן קיומו נותן מובן לכל האספקטים שלו, וכך גם מעצב את כל סובביו ולרצונו ונותן להם מובן כצדדים של סיפורו – בעצם מאפס את האחרים; "הוא התאווה לגרור אותם אתו אל הפשע ולהקפיאם שם, שלא יוכלו לאהוב במקום אחר ובדרך אחרת, אלא רק בו ודרכו". הברוטליות של הקיום היא מאבק בין חירויות יוצרות.