כאשר נודע דבר מותה של הקיסרית, בשנת 1796, פרץ הנסיך דה לימינייה בזעקה: "קתרינה הגדולה (אני מקווה שאירופה כולה תאשר את השם הזה שנתתי לה), קתרינה הגדולה איננה עוד. מפחיד לבטא את המילים הללו…! הכוכב הזוהר ביותר שזרח בשמי חצי כדור הארץ שלנו, כבה!"

במהלך כל שנות חייה היא עמלה קשה להשיג את תהילתה. לאמיתו של דבר, הייתה זו קתרינה אשר התעצמה וגדלה, ממלחמה למלחמה, מכיבוש לכיבוש. רעיונותיה האציליים והפילוסופיים לא מנעו בעדה להחמיר את מצב השעבוד ברוסיה, על ידי חלוקת אדמות על האיכרים היושבים עליהן למשרתים הקרובים לכסא המלכות, או למיטתה. ביחסי האהבה האינטימיים שלה, היא הציגה עצמה כחסודה במילים, וכחסרת מעצורים במעשים. הגברים היו בעיניה מכשירים המספקים לה את תענוגותיה. היא בחרה אותם צעירים, יפים וחזקים, ואם ניתן היה, היא העדיפה שלא יהיו טיפשים במיוחד. אולם דבר מכל אלה לא הסיח את דעתה מהמדיניות. היא הייתה עובדת מתמידה ומסורה, ובאותה העת אישה מפתה במתק שפתיה. נסיכה גרמנייה קטנה ששאפה להתגלם ברוסיה כרוסייה. היא, שלא היתה לה אף טיפת דם רוסי אחת בעורקיה, הייתה לקיסרית הרוסייה הגדולה ביותר שהייתה מאז ומאולם.

אנרי טרויה , אחד מגדולי כותבי הביוגרפיה של ימינו, שכל ביוגרפיה שלו היא יצירת אומנות בפני עצמה (טולסטוי, צ'כוב), כותב ביוגרפיות על דמויות היסטוריות באופן נדיר לזמננו – באלגנטיות, בכישרון, בנופך דרמטי ובהכרה ממש אינטימית, עד לפרטים הקטנים ביותר של הדמויות. אין דמות מתאימה יותר לביוגרפיה מעין זו מאשר קתרינה הגדולה.

טוריה מפרט לפנינו בדייקנות מדהימה את חייה המגוונים של קתרינה השנייה: מיום לידתה בשטטין, גרמניה, בשנת 1729 עד ליום מותה בשנת 1796. כשהוא משחזר לנגד עינינו את חייה של שליטה רבת השפעה זו, פורש בפנינו אנרי טרויה כשטיח צבעוני את עברה של רוסיה, ומעניק לנו תובנה על אופיים הפרדוקסלי של בני העם הרוסי.

דמותה רבת הסתירות של קתרינה משאירה את הקורא חסר נשימה. קתרינה היא דמות מרתקת, היא מעוררת הערכה, היא מעוררת סלידה, היא מעוררת התפעלות, והקורא נמשך בכבלי קסם לעוצמתה ולצמאון החיים שלה.