"השירות הצבאי שלי התחיל בתיכון.

יש אנשים שהשירות הצבאי שלהם מתחיל אפילו לפני.

בית הספר האזורי מעלה דגן מלא בהם. זה מידבק.

עם הרקע שלי אני בכלל לא אמור ללמוד כאן.

זה היום הראשון ללימודים ואני יושב במשרד של אהוד תבן, המנהל."

בצה"ל בוחרים בנות איכותיות שנראות טוב לתפקיד מאבחנות. כשאתה בן שש-עשרה וחיילת יפה שיושבת מאחורי שולחן מגלה בך עניין, זה בקלות יכול לסובב לך את הראש. לא מעט מלש"בים יוצאים מהריאיון משוכנעים שהמאבחנת ניסתה להתחיל איתם. אני רוצה לספר למאבחנות על תעשיית העופות. כשהאפרוחים בוקעים מהביצים, עובדות בשכר מינימום שלובשות כפפות לטקס לבנות מפרידות בין הזכרים לנקבות. הנקבות נשלחות לבתי גידול, והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותם אל המגרסה. אני רוצה לצעוק את השמות של החברים שלי שנהרגו בלבנון ולהסביר למאבחנות את התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להחליף את המדים בבגדי עבודה. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים.

אליאב קדוש גדל במושב בכורות. במושבים הטובים בדרום כשמישהו מתקבל לקורס טיס או מסיים קורס קצינים, המשפחה שלו תולה שלט בכניסה לחצר כדי שכולם יֵדעו איזה גיבור גדול הבן שלהם. בבכורות אף אחד לא תולה שלטים ולא מתקבל לשום מקום. אבל זה לא הפריע לקדוש להאמין שהוא יכול להיות טייס. או לוחם בסיירת. או צנחן. הוא לא דמיין שכך יראה השירות הצבאי שלו.

זהו רומן על איש צעיר המחפש נקודת אחיזה בעולם, על שירות בצה"ל בשנות התשעים, על פערים ומעמדות בחברה הישראלית, ועל כמיהה גדולה לשקט פנימי.

החייל האחרון כתוב בכישרון גדול, ברגישות ובהומור, ומנצל בתבונה ובריסון חומרים פוליטיים, חברתיים ואנושיים רבי עוצמה. הספר מפרק לגורמים את חוויית השירות בצה"ל ולא מהסס גם לנפץ מיתוסים או לבחון בעין ביקורתית סיפורי גבורה.

ינון ניר, יליד 1975, הוא מנהל השקעות בכיר בעל תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. את החייל האחרון התחיל לכתוב מספר פעמים מאז שירותו הצבאי אך בכל פעם נתקל במחסום אחר. בתקופת צוק איתן ביקר בכמה מקומות שבהם שירת, ושטף הכתיבה חזר אליו עד להשלמת הספר. הדמויות בספר מבוססות על אנשים שהכיר במהלך שירותו הצבאי, חלקם בחיים וחלקם כבר לא.

ספריו הקודמים של ינון ניר: 'פעמיים קברו את ברטה' (מודן), 'התקופה הכחולה' (כתר) ו'עלילות פרומות' (אריה ניר) זכו בשבחי הביקורות. ינון ניר הוא בעלים משותף בהוצאת אריה ניר.