"כבר הכרנו בעברית את לידיה ז'ורז' כ"אחד הקולות היותר חשובים בספרות הפורטוגזית העכשווית" – כדברי ז'וז'ה סאראמאגו – כסופרת שכתיבתה מלאה 'דמויות ואירועים האוחזים בקוראים בעוצמתם הטהורה'; אבל כל מה שהכרתי מכתיבתה עד כה אינו משתווה לעוצמה הסוחפת של 'הרוח שורקת בעגורנים' (פורטוגל, 2002)". מנחם פרי

המקום הוא דרום פורטוגל, באזור וַאלמָרֶש. ביום שני אחד, בחום של אוגוסט, עומדת מילנה בת השלושים בשער בית-החרושת הישן לשימורי דגים שבבעלות משפחתה (שכבר אינו פעיל קרוב ל-10 שנים), ומקווה שמישהו יצא ויבהיר מה קרה לסבתא שלה בלילה שבין חמישי לשישי. הסבתא, שהוסעה הביתה מבית-חולים, נמלטה מן האמבולנס, הלכה ברגל מרחק לא-ייאמן של 2 ק"מ, וגופתה נמצאה אכולת נמלים. כל הדודים של מילנה – ראש-העיר, עורך-דין, בעל מחצבות; אנשים עתירי ממון, תככים ופוליטיקה – נמצאים בחופשה בחו"ל, ובהלוויה, אתמול, היתה מילנה לבדה, וחשה שסבתא לא היתה בתוך הדבר ההוא שהורד לקבר. מה רצתה הסבתא לומר במסעה האחרון?

בבית-החרושת המתפורר מתגוררת משפחת מָאטָה, מהגרים אפריקנים מקָאבּוּ-וֶרדֶה. אחד מבניהם הוא זמר מצליח בליסבון, ובן אחר, אנטוֹנינוּ – צעיר ממילנה – הוא אלמן, אב לשלושה ילדים, פועל בניין שחדוותו הגדולה היא לשבת במרומים ולהפעיל את העגורן. האהבה יוצאת-הדופן, הפשוטה והנורמלית כל-כך, שתתרקם בינו לבין מילנה היא מרכז הרומאן. ההיתקלות בין שתי המשפחות, השחורה והלבנה, שהחיים מתחילים לשאת אותן בערבוביה, תוביל למעשים אפלים.

מילנה, יתומה שגדלה אצל סבתהּ, היא לכאורה טעות של הטבע. ילדה בת 7 בגוף של אשה בת 30. שלמה עם עצמה היא חיה את חייה הפשוטים ומגשימה את חלומותיה בדרכה. בשונה מדמויות רבות כל-כך ברומאנים, היא איננה דמות מתלבטת, מהרהרת, או סובלת. אף-פעם אינה מדברת או חושבת על הכאב, כלומר על הרע; היא כלל אינה יודעת מהו הרע. לעומת זאת, היא יודעת מאין-כמוה להרגיש. בעולם שבו הטובים חלשים מאוד, והרעים חזקים מאוד, ורוב האנשים הם קצת מזה וקצת מזה, הטוב של מילנה מרגש במיוחד; הוא נראה מוחלט, משום שהיא אינה יודעת מהו כוח.

על רקע עלילה שמן-הסתם הולמת טלנובלה מרתקת מתנשא כישרון הכתיבה של לידיה ז'ורז ומתגלים המעמקים האנושיים והרגשיים שהיא מסוגלת להם.

הספר זכה בפרס איגוד הסופרים הפורטוגלי ובפרס Correntes d’Escritas לשנת 2002.