אביה של טיטה התאבד כשהיתה בת חמש. מדוע התאבד? מה ידע על טיטה? מה ידע על אמה שנעלמה עוד קודם לכן.
לפני התאבדותו כתב אביה לעורך הדין שלו, יוסף בן-חסד, וביקש ממנו שיאמץ את בתו טיטה. מדוע פנה דווקא אליו? המכתב הזה לא הגיע לנמענו, כי בנו של עורך הדין, גומא, העלים אותו, מסיבות השמורות עמו. אבל גומא זה משגיח על טיטה מרחוק, בילדותה אצל דודתה המטורפת. אוסקר, חברו הקרוב של גומא, שהיה מאוהב בסתר באמה של טיטה, מספר במכתב לאביו שלו, המאושפז ב"גהה", על העלמת המכתב בידי גומא: את מכתבו של אוסקר תימצא טיטה כעבור שנים, שכוח בתוך ספר מספריית "גהה". המחזר הכפייתי שלה בהווה, אליהו, היה עד, כנער, להתאבדותו של אביה, והוא נושא עמו תמונה ששלף מכיסו של האב: טיטה התינוקת, אמה היפהפייה, ועוד גבר. האם הגבר הזה הוא גומא? מי צילם את התמונה וכיצד הגיעה אל אביה של טיטה?
מאחורי כל סוד מפתיע עתיד להיחשף סוד מפתיע נוסף ברומאן הזה, שעלילתו נשמעת כפארודיה על מלודרמת – תככים – עד לשיא: הסוד הנורא הנחשף בסיום.
ההווה של הספר נפתח בהגשמת המישאלה של טיטה מזה שנים – להתקבל לעבוד בספריה של השותפים גומא ואוסקר. האם גומא מזהה אותה? מכאן מתפתחת פרשת היחסים הסבוכה ויוצאת – הדופן בין טיטה לבין שלושת הגברים – גומא, אוסקר ואליהו – ארבע דמויות תלויות זו בזו, המבקשות מפלט מחרדות הקיום שלהן, ומגלות צורך נואש בקשר ובשייכות.
הזיכרון, העבר, הזמן האחר, ממוססים את זהויותיהם בהווה וקובעים להם, כמין קללה, זהות הנובעת מן התערובת בין הזמנים. העולם הסגור מאד של הספר הולך ונסגר יותר ויותר כשמתקדמת העלילה וחושפת צירופי – מקים תמוהים במכוון, חורגים מן ה"ריאליסטי" בגודש שלהם, שבהם כל מפגש הנראה אקראי עתיד לחשוף קשרים סבוכים של אדם אחד לעלילת חייו של זולתו. מאחורי החזית הכמו – ריאליסטית הולך ומתגלה ספר המתבונן באכזריות מוקצנת בקשר האנושי, באהבה, בידידות, בנאמנות, וחושף בהם, מאחורי הקלעים, מרכיבים המוצגים כאן "עד הסוף", באמצעות מנגנונים של העצמה והיפרבולה. הרוע השטני הוא המרכזי שבהם. הקשר האנושי בין הדמויות הנקלעות זו למחיצת זו הופך לגורל של תלות הדדית. קשר הקירבה מתגלה כקשר שבו כל דמות, בדרכים משלה, מבקשת בעצם להשגיח ולשלוט בעלילת זולתה ולשעבד אותה לאיזו אובססיה והתמכרות שלה עצמה. בקשרים הכפייתיים, הסאדו – מאזוכיסטיים, המתפתחים ברומאן, עושה כל דמות שימוש מניפולטיבי בדיבוק, בהתמכרות ובמנגנוני ההרס – העצמי של חברתה, ומבקשת להשתלט על נפשה ועל חייה. וכך מתגלגלת הכמיהה לאהבה למין נכות רגשית, ההודפת את הדמויות למצבים אפלים וקיצוניים, שבהם הן משתפות פעולה זו כנגד זו. מול הקשר הנתפס כאן כשלטון וכוח, כרכושנות, ניתן להן להעמיד ככוח נגדי את ה"סוד", שהוא מיתרס של התגוננות מפני האחיזה בכל פינות חייך. העלילה רבת המעללים של ה"משל" הזה על מלודרמת הקשר האנושי עומדת בספר בניגוד לדרך המסירה הנקיה, המאופקת עד קיצוניות, הנוקטת טון ענייני ומנוכר ולפרקים מבודח. הניגוד הזה אחראי לאווירה ולעוצמה של הרומאן המיוחד הזה.

"טיטה והשטן" הוא הרומאן הרביעי של רבקה קרן, סופרת, פסיכולוגית וציירת.